מי הכי יפה בכל העיר?

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

מי מאיתנו לא שואלת את עצמה את השאלה הזו מפעם לפעם, אם כשהיא מתכוונת לצאת מהבית, או כשהיא מסתכלת במראה, או בכל פעם שהיא עוברת ליד חלון ראווה, חלון של מכונית, או זכוכית כהה, שקופה או אטומה מכל סוג שהוא..?
ביום חמישי האחרון חל טקס מלכת היופי השנתי, שנראה כי איבד משהו מזוהרו, ושוב נפתחה נישה קצרת יומין למיני "מוכיחים" ("הטקס רדוד ועלוב בכל המובנים"), הקנאים ("הבנות ממש מכוערות"), המתלהמים ("זה פוגע ומשפיל את האישה"), המתלהבים ("מלא חתיכות!") ועוד כהנה וכהנה אנשים שמתעוררים מתרדמתם לנוכח העובדה שנשים רוצות להיות יפות ולכבוש את הבמה...
מצטערת, אבל גם בשנות האלפיים ולמרות כל הקדמה, ניכר כי היופי לא איבד מכוחו הממגנט. הוא עדיין מושך אותנו, כובש אותנו ומקסים אותנו, גם אם אנחנו פרופסורים לחקר האסטרואיד בנאס"א או מוכרי פלאפל בשוק בצלאל.
לא משנה עד כמה נהוג לסווג את עניין ההתעסקות בחיצוניות לבחורות טיפשות שאין להן משהו יותר טוב להציע, קשה מאוד להתעלם משלטי החוצות, הפרסומות, השחקניות, הדוגמניות, וכן טקס מלכת היופי שלקח את כל הרייטינג לעצמו, שמעידים ככל הנראה, שזה מה שכולם אוהבים.

"מראה מראה שעל הקיר מי היפה בכל העיר?"
בינינו בנות, אפילו שזה המשפט של המכשפה בסיפור, מי מאיתנו לא שואלת את עצמה את השאלה הזו מפעם לפעם, אם כשהיא מתכוונת לצאת מהבית, או כשהיא מסתכלת במראה, או בכל פעם שהיא עוברת ליד חלון ראווה, חלון של מכונית, או זכוכית כהה, שקופה או אטומה מכל סוג שהוא..?
אנחנו נשים, למען השם, אין לנו ברירה! רוצה או לא רוצה, כל בחורה מרגישה טוב יותר עם עצמה כשהיא נראית לא רע, שלא לומר פצצה. נכון יש תקופות קצרות אצל רובנו (ויש כאלו שאצלן זה כבר הפך למחלה), שאין ממש חשק להסתדר, להתאפר, להתגנדר, אבל עדיין זה לא סותר את העובדה שמטעמי הטבע הנשי, היינו מתות להיות יפות תמיד בלי שום השקעה. מי לא הייתה חולמת פשוט להשתחרר מהמעטפת הנוקשה של המייק-אפ, האפילציה, הפדיקור המניקור ולהשיג קצת יותר אמנציפציה. להיות פשוט יפהפייה הורסת, בכל זמן, כל שעה, לכל החיים ואם אפשר לנצח נצחים, והכול בחינם וללא מאמצים. נשמע לכן מתאים?

מודאגת מעניין היופי, וקצת פחות מעניין האופי, יצאתי בעקבות האסתטיקה לחקור את המקור שממנו היא יונקת, ולגלות האם יש לאובססיה השטחית הזאת שורש עמוק יותר שנטוע אי שם בין הכוכבים?
מראה מראה שבתוכי, האם היופי אמיתי?
אין ספק שכשמתחילים לנבור מעט בערמות הקלישאות שנאמרו סביב הנושא, יכולים ללמוד טריקים איך להראות יפה בחמש שניות, איך להתיפייף לפי צו האופנה, ואפילו איך להראות יפה באמצעות כוח המחשבה.
יכולתי להתייאש ולהצטרף לכל בעלי המחאה שטוענים שהיופי הוא שטות אנושית שהמציאו גברים (שמחפשים מקורות הנאה נמוכים) או נשים (בעלות נתונים לא רעים), אבל כשחיפשתי בחכמת הקבלה מצאתי כמה פנינים שונות מעט מכל הסלוגנים הרוּחְניים המוכרים שנזרקים לאוויר.
יופי פנימי, אומרים החכמים, זוהי צורת הרצון שלי. אכן לרצון יש צורה, ולא סתם צורה, הצורה הזאת בעצם קובעת מי אתה. למה אני מתכוונת? תגלו בפסקה הבאה...
מי יודע מהו החומר שממנו בנוי האדם?
החומר הוא האגואיזם, אומרת הקבלה. או בשפה "מקצועית" יותר: "רצון לקבל הנאה". כן, כן, רצון אגואיסטי זה כל הסיפור. כולנו בנויים מרצון לקבל תענוג מרבי במאמץ מזערי. אלא מה, הרצון הזה יכול לעטות על עצמו צורה מכוערת או יפה. מה זאת אומרת?
מכוערת היא הצורה האגואיסטית, שרוצה כל הזמן לקבל לעצמו, גם ובמיוחד אם זה בא על חשבון אחרים. במקרה כזה האדם "מתגנדר" בצורות שליליות רבות, כדוגמת שקרן, נצלן, גנב, סחטן וכולי.
צורה יפה היא צורה של אהבה, כזו שרוצה להעניק לאחרים. במקרה שהאדם הגיע לבניית צורה יפה בפנימיותו, אז הרצון שלו "מתגנדר" בצורות חיוביות של אהבה ונתינה.
אז מה, להתחיל לחבק אנשים ברחוב? ממש לא. אנחנו לא הולכים לעטות מסכה של עדנה מזויפת ובזה להגיד שקנינו לעצמנו יופי פנימי. כאן מדובר בשינוי הרבה יותר משמעותי...
משיכה פראית אל התגלמות האהבה
בכל אחד ואחת מאיתנו, מסבירה הקבלה, קיים רצון פנימי שמשתוקק להדמות לא פחות ולא יותר - לכוח העליון. הכוח העליון הוא כוח הנתינה והאהבה הטהור שפועל במציאות. אנחנו משתוקקים להיות כמוהו, כי הוא השורש, הוא הבית, הוא הנצח, והוא היופי בהתגלמותו. זאת הסיבה שבאופן אינסטינקטיבי, אנו נלהבים ומשולהבים מהיופי הגשמי, כי באמת אנחנו מחפשים אחר אותו מקור של יופי אין-סופי.
אבל מפני שכרגע אנו מנותקים מההכרה של הדבר האמיתי שאליו אנו משתוקקים, אנו מנסים להשיג את היופי הזה על ידי עזרים חיצוניים. אלא שהיופי האמיתי אינו טמון במסכות האיפור, בצעדי דוגמנות מהוססים של נערות מטות לנפול ואפילו לא בשמלות הערב החונקות שעיצב דני מזרחי. היופי האמיתי טמון ביחס הפנימי שלנו לעולם הסובב אותנו, לזולת ולעצמנו. ופנימיות יפה היא פנימיות של נתינה ואהבה לאחרים.
ואז, כשאדם נעשה בפנימיותו דומה ליופי הנצחי, הוא לא צריך יותר לעבור סינונים של צוות שופטים, ואפילו לא להזדקק לאס.אם. אסים של הצופים...
מאת שלי פרץ – סופרת, כתבת "קבלה לעם"