כך תכבשי את בעלך

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

גברים מעדיפים להעביר את החיים ברביצה על הכורסה מול משחק כדורגל, עם בירה וקערת פיצוחים בין הרגליים ובטיפוח כרס. נשים לא. יש לי בשורה משמחת בשבילכן - לא צריך לעבוד קשה. תפקידנו כנשים הוא להבין איך העולם צריך להיות מסודר ולהפעיל את הגברים שיעשו את זה.

"אם אתה מתכוון להיות משהו שפחוּת ממה שאתה מסוגל להיות, סביר להניח שתהיה אומלל כל ימי חייך" - אברהם מאסלו

איפה הן, הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן? אם גם אתן שאלתן את עצמכן את אותה שאלה, אז לי אישית נראה שהן נעלמו משתי סיבות: קודם כל הסרפן ממש לא באופנה ואפילו לא בדרך לקאמבק. דבר שני, הבחורות של ימינו מעדיפות להיות אלה שלובשות את המכנסיים בבית.
מאז ששלי יחימוביץ' נשברה והחליקה את תלתליה, פמיניזם זו כבר לא מילה גסה. המהפכה הפמיניסטית החלה במאה ה-18 ונמשכת עד ימינו. מה לא עשינו כדי לקבל שיוויון זכויות? קיימנו הפגנות וצעדות (יותר זול מחדר כושר), שבתנו רעב (גם על הפרינציפ וגם בשביל הדיאטה) ושרפנו חזיות (לפני המצאת הפוש אפ מִתחרה שעולה 500 שקל במבצע).

ועכשיו ברצינות. אין ספק שרשמנו לזכותנו הישגים מכובדים. מעמד האישה בחברה המערבית עבר שינוי מהותי במאתיים השנים האחרונות. נשים כיום יכולות לבחור בין לימודי מקצועות מגוונים באוניברסיטה, לפתח קריירה מצליחה ואף להגיע לתפקידים בכירים ועמדות מפתח. אפילו היה לנו סיכוי ממשי עד לא מזמן שאישה תעמוד בראש המעצמה החזקה ביותר בעולם. אם לא עכשיו אז בבחירות הבאות, וכשזה יקרה נראה את הגבר שיעז להגיד "תהיי יפה ותשתקי".

"בעבודה את חושבת על הילדים שהשארת בבית. בבית את חושבת על העבודה שלא סיימת. מאבק ניטש בתוכך, ביתך נקרע" - גולדה מאיר

לנוכח הגל הפמינסטי ששוטף אותנו החלטתי לבדוק מה השיגה האישה של המאה ה-21, ולאחר שערכתי שיחות נפש עם כמה מחברותיי הטובות הגעתי למסקנות לא ממש מעודדות...

לא נעים לי להודות, אבל מסתבר שהפמיניזם הוא אליה וקוץ בה. הזכויות שנלחמנו למענן הפכו לחובות די מעיקות. רוב החברות שלי מתישות את עצמן בנסיון לתמרן בין קריירה מצליחה, זוגיות מתוחזקת וגידול ילדים מאושרים, כשבין ריצה לריצה הן דואגות להצטייד ב"רסקיו רמדי" כדי לא לרדת מהפסים.

האישה המודרנית היא גם יפה וגם אופה ובעיקר עייפה. האבסורד הגדול שגיליתי הוא שכעת במקום לסבול מדיכוי, אנחנו סובלות מדיכאון. בכל המחקרים האחרונים שקראתי נאמר שנשים סובלות מדיכאון בשיעור כפול מהגברים. יותר מזה, "ארגון הבריאות העולמי" טוען שעל כל אישה שאובחנה כסובלת מדכאון, ישנן שלוש נשים אחרות שלא אובחנו. זה לא ברור לי איך בעידן כזה, שבו יש לנו שיוויון זכויות ואינספור אפשרויות והזדמנויות פתוחות בפנינו, אנחנו עדין סובלות ולא מסופקות. הייתכן שנולדנו לסבול והאושר תמיד יישאר במרחק נגיעה?

"בבית שלי אני הבוס, אשתי היא פשוט מקבלת ההחלטות"- וודי אלן

בחיפושיי אחרי פתרון למצוקת המין היפה גיליתי כמה ממצאים מעניינים – התובנה הראשונה שלי היא שחוסר הסיפוק שאנו חשות הוא דבר מצוין. למה? כי גברים מעדיפים להעביר את החיים ברביצה על הכורסה מול משחק כדורגל, עם בירה וקערת פיצוחים בין הרגליים ובטיפוח כרס. אם האנושות היתה תלויה ברצון ובשאיפות שלהם, היינו נשארים כולנו בתקופת האבן. בעצם הרגשת ה"חסר לי" של הנשים, היא זו שנמצאת ביסודה של האנושות ומניעה אותה קדימה. לא סתם אומרים ש"מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה" (ויש שיוסיפו "מופתעת"...). למרות שכלפי חוץ נראה שהגברים מנהלים את העולם – הכוח האמיתי שפועל "מאחורי הקלעים" הוא הרצון של האישה שמפעיל ומכוון אותם.

כבר ברור לנו שמכל הגברים שעסוקים במאבקי כוחות ומשחקי אגו לא יצמח שום דבר טוב עבורנו, עבור ילדינו ועבור עתיד האנושות כולה. דווקא בימינו אנו עדות ליכולת האישה שמלהטטת בין עבודה- ילדים- בעל- נקיונות- כביסות ושאר משימות, ומצליחה לארגן ולהחזיק את כל הסובב אותה.
אז מה נעשה? נרוץ כולנו לנשיאות כמו הילארי קלינטון כדי לשפר את המצב? יש לי בשורה משמחת בשבילכן - לא צריך לעבוד קשה. תפקידנו כנשים הוא להבין איך העולם צריך להיות מסודר ולהפעיל את הגברים שיעשו את זה.

"הצעד ההכרחי ביותר כדי לקבל את מה שרוצים בחיים הוא זה: לדעת מה רוצים"- בן סטיין

אז מה אנחנו בעצם רוצות בחיים? פרויד טען שאחרי שלושים שנות מחקר של נפש האישה, הוא לא הצליח להבין מה נשים רוצות. יש לי הפתעה לפרויד ולכל הגברים בעולם: התשובה לכך היא מאוד פשוטה - אנחנו רוצות שלווה ואהבה.
בעוד שנשים מעדיפות לחבק מישהו, גברים מעדיפים לפרק מישהו. זה ההבדל המהותי בינינו. לגברים יש אגו מיליטנטי שדוחף אותם להילחם על כבודם ודעתם ללא הרף. להילחם במקום העבודה, להילחם על הכבישים, להילחם בבית, והכי גרוע - להילחם איתך על החולצה ה"יפה" שהוא כל כך אוהב, ולהתעקש ללבוש דווקא אותה בכל אירוע משפחתי.
הלקסיקון הגברי לא מכיל כנראה מושגים של ויתור, אהבה או נתינה. הציווי הפנימי של "להיות גבר" מניע אותם למצליחנות ומיצוי עצמי ואף דורסני. הצורך הזה מביא איתו הרבה מלחמות מיותרות וצער, ומאיים להמיט חורבן על כל המין האנושי.

"כל יחיד ויחיד שבחברה, הוא כמו גלגל אחד, המלוכד בגלגלים מספר, המותנים במכונה אחת" – בעל הסולם

אם כן מה חסר לנו? להבין מה המטרה שלנו ואיך להשתמש בכוח שבידינו כדי לשפר את האנושות ולהפוך את העולם למקום טוב יותר. זאת חתיכת משימה אבל לא משימה בלתי אפשרית.

נשים מטבען שואפות להרמוניה והדדיות. אפשר לראות זאת בעיקר בקרב אמהות שמחנכות את ילדיהן לאהוב ולתת זה לזה. העתיד הטוב של כולנו תלוי בכך שנהיה פחות אגואיסטים ומרוכזים בעצמנו ויותר טובים ומועילים כלפי הסובבים אותנו. רק ככה נצליח לשנות את פני המציאות ולהגיע לשקט ולשלווה שאנו כל-כך מייחלות להם.
למרות כל הטענות, אנחנו באמת אוהבות את הגברים שלנו וזקוקות לעזרתם. את המטרה הזאת נשיג רק אם כולנו נפעל בשיתוף פעולה – גברים ונשים כאחד.

"אולי בשורת הימים שיגיעו, כאשר ישתנה האדם, והוא ייהנה יותר לתת מאשר לאגור. פשוט לא יהיה מסוגל לנהוג אחרת"- יאנוש קורצ'אק

אנחנו הנשים, יודעות לסובב גבר על האצבע הקטנה כשאנחנו רוצות, וגם מומחיות בלעשות מייק אובר (בעיקר לארון הבגדים או לבעלים שלנו). הגיע הזמן לעשות מייק אובר טוטאלי לעולם כולו ולשנות גם את הערכים שלנו. במקום לשווק ערכים של מימוש עצמי ומצליחנות (אני, אני ושוב אני) נטפח ערכים של אהבה הדדית ונתינה לאחרים. וכשהגברים יראו שאין צורך להיות ג'ורג' קלוני כדי שנחמיא להם על הגבריות שלהם, ושפשוט עליהם להועיל ולעשות למען האחרים, הם יצטרפו אלינו וביחד נצליח.

אפרת אהרוני, מנחת "דג ברשת", ערוץ הקבלה, אפיק 66 בYES.