אמא, אוכל לא שווה אהבה !

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

הרופאים והדיאטנים השונים טוענים, שצריך לשנות את הרגלי האכילה שלנו להרגלים בריאים יותר. תזונה נכונה, הם אומרים תעניק לנו יותר אנרגיה ומרץ, תשמור על גזרה חטובה ובעיקר תוביל לכך, שלא נקבל התקף לב כבר בגיל ארבעים.
אני גם נמנית עם אלה שמודעים לסגולות תזונה בריאה ומאוזנת ומנסים לשנות, כבר שנים את הרגלי האכילה הגרועים שהושרשו בהם מילדות. לאכול יותר ירקות ופרות, להפחית משמעותית את האוכל המטוגן והמתוק שמנשנשים בכל הזדמנות ובעיקר את הלחם. כן, הלחם הזה, שכשהייתי ילדה מאוד רזה, ההורים שלי ממש הכריחו אותי לדחוף בכמויות בכל ארוחת צהריים. כי אצלנו ארוחה בלי לחם לא נקראת ארוחה. ובאמת הלחם הפך לחבר טוב שנכלל בכל ארוחה והרבה ממנו. בכל ביס מהאוכל, הייתי חייבת לקחת גם ביס מהלחם. אפילו הגעתי למצב שהייתי מכינה לי לפעמים פיתה עם פסטה. אלא מה ? כי ארוחה בלי לחם היא לא ארוחה.
לאחר כמה שנים כשהגעתי לגיל ההתבגרות וכבר הפכתי לעגלגלה, התחיל הפזמון ההפוך.
"תורידי את הלחם! תורידי את הלחם! זה משמין, תורידי את הלחם!". מה לעשות שעם כל שטיפות המוח שעשיתם לי הורי היקרים, כל כך התחלתי לחבב את הלחם הזה ועד היום הוא אחד החולשות הגדולות שלי. חולשה שכל כך קשה להיפרד ממנה.
רק בתקופת שרותי הצבאי, כשגרתי מחוץ לבית בפעם הראשונה, הבנתי שהחיבה היתרה שלי ללחם לא ממש מקובלת. המבטים המוזרים שהייתי מקבלת בחדר האוכל כשהבחינו, שגם את השניצל הצמחוני של טבעול, הכנסתי תמיד לתוך סנדוויץ מלחם הפילו את האסימון.
היום, לאחר הרצון לאמץ הרגלים בריאים יותר, בכל תחומי החיים, הצלחתי תודה לאל להפחית משמעותית בכמויות הלחם האדירות שהייתי אוכלת. בעזרת המון כוח רצון והתמדה בניסיון לשנות את ההרגל הרע הזה. אבל יש עוד הרבה מה לעשות בעניין. לדעתי זה שווה את המאמץ מהסיבה שבתקופות שאני כן מצליחה לשמור על תזונה בריאה, ההרגשה הפיזית והנפשית משתפרים פלאים.
אני טוענת שבכלל לא צריך להגיע למצב כזה, בו אנחנו כבר אנשים בוגרים, שצריכים להתחיל ולעבוד על הראש עם המון מאמץ, כדי לשנות את הרגלי האכילה שלנו. למה לא ללמד את הילד מגיל צעיר שכל הסנדוויצ’ים מהלחמניה עם ממרח השוקולד והשוקו ששותים בצד, בכל פעם שיש חור בתפריט, לא נקראים ארוחה טובה. או כל החטיפים התעשייתיים, שדוחפות האימהות לילדים בכל הזדמנות, רק שיהיו עסוקים בלעיסה ויהיו כבר בשקט, מותרים רק לעיתים רחוקות. במקום אפשר פשוט לקלף תפוח ולחתוך לקוביות בצלוחית. מניסיון ילדים מאוד אוהבים את הנשנוש המזין הזה.
בצורה כזאת גודל הילד כשהוא כבר אוכל מקטנות, מזון מאוזן ובריא. והסיכוי שיעבור בעתיד קשיים הקשורים לתזונה ואף לדימוי גוף מצטמצמים משמעותית. לדעתי צריך לאמץ שינוי, כדי שנגדל ילדים בריאים ובעלי הרגלים מאוזנים.
לשם כך אולי הגיע הזמן שתבינו אימהות וסבתות יקרות, שאוכל ובמיוחד ממתקים, הם לא תחליף לתשומת לב או בעיקר לא דרך להראות לאהבה. אני זוכרת שבילדותי בכל פעם שהגעתי לאיזשהו הישג יפה או להפך, עברתי תקופה לא קלה, אמא שלי במקום לומר מילה טובה או מילה מנחמת הייתה פשוט
מכינה לי איזה משהו טוב לאכול. כשגדלתי הייתה מציעה שאוכל משהו בעצמי. סיטואציה שמזכירה לי כמעט במדויק, סצנות מהקומדיה המצחיקה עד דמעות "החתונה היוונית שלי". בה נוהגת האם במקום באמת לשוחח עם ביתה, לומר לה כמעט בכל הזדמנות: " eat something" שלושת האחיינים שלי שמגיעים לבקר אצלנו כמה פעמים בשבוע, לא הצליחו גם הם להימלט, מתרופת הפלא של סבתא. התרופה שמרפאה כל מכאוב. בכל פעם שהילד נופל, סבתא (אמא שלי) מגיעה והמילה הראשונה שיוצאת לה מהפה היא: בוא הנה, קח סוכריה. בכל פעם שהאחיינית שלי בוכה, כי היא מתגעגעת לאמא: "הנה, קחי שוקולד" ובכל פעם שהנכדים מתחילים לעשות יחד בלגן, כי משעמם אצל סבתא, היא ישר רצה לארון הפלא ומוציאה משם עוד איזה חטיף שיפיג לילדים הרעשנים את השעמום. גם כשהיא הולכת לקחת מהגן את אחד מהם, היא לעולם לא שוכחת לקחת מארון הממתקים, איזה ביסלי או קרמבו, כדי להעסיק את הילד שלא יבכה ויעצבן. חס ושלום שלא תגיע למצב בו הדרך חזרה הביתה תהיה מאוד ארוכה ולא נעימה.
יש לה ארון מיוחד שמלא בממתקים לנכדים. "ארון הממתקים של סבתא" קוראים לו. הנכד הצעיר ביותר הבין עוד לפני שלמד לדבר שכשהוא בוכה הוא ישר מקבל ממתק. אז כשנהיה לו רע לזאטוט, הוא היה זוחל לו לכיוון ארון הממתקים, מצביע למעלה לעברו ומתחיל לבכות. והתגמול כמובן, לא אחר לבוא: "למה אתה בוכה? קח ממתק".
בדרך הזאת לומדים הילדים שכל פעם שעצוב בודד או סתם משעמם, דוחפים לפה אוכל ואז מרגישים מיד טוב יותר ולא צריך חוץ מזה כלום.



יש לי בשבילכן עצה ידידות אימהות וסבתות יקרות: בניגוד לאייך שגדלו אתכן לחשוב, אוכל הוא לא תחליף למילה טובה ותשומת לב. אוכל הוא לא תחליף לעשייה של דברים מועילים ויצירה ובטח ובטח לא תחליף לאהבה. אוכל הוא רק אוכל.
ככל שתקדימו להבין זאת, תקטינו את הסיכוי לגדל בבית ילד עם הרגלי אכילה לא בריאים. וגרוע יותר ילד שמן ולא פעיל, שיהפוך בבוא היום למבוגר שמן, המנסה בכל כוחו להיגמל מההרגל לדחוף לפה פחמימות-סוכרים בכל פעם שרע לו.