היא הגיע אלי לקליניקה וראיתי שהיא על סף פיצוץ. היא התיישבה מולי והעיניים שלה רשפו
כאב וכעס. אני לא יכולה יותר היא אמרה לי, בא לי לזרוק הכל ולעוף מכאן לסוף העולם למקום
בו אף אחד לא ימצא אותי ויהיה לי סוף סוף קצת שקט.
חייכתי אליה כי גם אני מרגישה כך
לפעמים. לא הייתי צריכה לשאול אף שאלה והיא החלה לתאר לי את סדר היום העמוס שלה. 6:30
בבוקר והשעון המעורר מצלצל ואני מתבאסת לשמוע אותו. בחוסר חשק אני גוררת את עצמי בכוח
מהמיטה, מגרדת את השאריות שלי עוד לפני שהתחיל ממש היום. אני מתלבשת בצ'יק צ'ק והולכת
להעיר את הילדים הצעירים שלי כדי לקחת אותם לגן. ההפרשים ביניהם די צפופים כי רציתי
שיהיו חברים, אבל אף אחד לא אמר לי שיהיה לי כל כך קשה. ברגע שהם פותחים את העיניים שלהם
הם כבר מתחילים לריב מי ישב ליד מפזר החום, מי יצחצח שיניים ראשון ועל הבוקר מתחילות
מלחמות וצעקות מחרישות אוזניים, אני דוחקת בהם ומתחילה להלביש אחד ואחת כדי לזרז את
התהליך, תוך כדי כך אני רצה לשים להם משחת שיניים על המברשות ויורדת להכין להם 2 קעריות
של קורנפלקס עם חלב ושוקו. בעוד אני מתאפרת אני שומעת צרחות אימים מכיוון המטבח כי
מפלס השוקו לא היה זהה והבת שפכה קצת מהשוקו של הבן לכוס שלה כדי שהמפלס יהיה באותו
הגובה. הבן חטף לה את הכוס שלה וירדתי למטה בדיוק ברגע שכוס השוקו נשפכת על הרצפה
ומטנפת אותה, את שולחן, את ארונות המטבח וגם את כל הבגדים שלהם. הבת כבר בוכה ואני רצה
לחדר שלהם לקחת בגדים חדשים ולהלביש להם בזריזות, מרוב מהירות אני מחליקה במדרגות,
חוטפת מכה חזקה בברך ורואה כוכבים מרוב כאב, חושקת שפתיים כדי לא לבכות.
בשניה
האחרונה אני שמה כביסה במכונה ומתכננת לתלות אותה אי שם בשעות אחר הצהריים אם יהיה לי
מזל. לוקחת את עצמי, 3 תיקים, 3 מטריות,3 מעילים, 2 הילדים ופותחת את השער בעדינות כדי
שהכלב לא יברח, אבל הוא ברח ואני יודעת שאין מצב שאצליח להחזיר אותו כי יש לי בדיוק 10
שניות להכנס לרכב ולטוס לפזר אותם כדי להגיע בזמן לעבודה שלי. אני מקווה שלא ילכדו
אותו כי לא מתאים לי לשלם קנס למועצה על הכלב האידיוטי הזה. הילדה עדיין צורחת מתקרית
השוקו ואני מנסה לשדל אותה להכנס לאוטו כי חייבים לזוז והיא בשלה, עומדת כמו לולב,
צורחת צרחות אימים עד השמיים ולי כבר פוקעת הסבלנות. אני מנסה להתניע את האוטו ולא ממש
מצליחה, נדמה לי שיש בעיה במצבר או במצתים או באלטרנטור, או בהשד יודע מה אבל זה לא
מנחם אותי כי אני לא יודעת מתי אני אתקע וזמן ללכת למוסך אין לי ובטח לא אקח איתי את
שני הילדים. אני משגרת את הבת לפעוטון ואת הבן לגן וממשיכה בדרכי אחוזת אמוק לעבודה.
מתפללת שאצליח להדפיס כרטיס לפני השעה שמונה. בדרך אני נזכרת במכתב מהוטרינר שמחכה
כבר 3 חודשים על המקרר לחיסון לכלב ויודעת שגם המשימה הזאת מוטלת רק עלי. בפעם האחרונה
שלחתי את בעלי אבל בגלל שהכלב האידיוטי הזה כל כך השתולל הוטרינר הזריק בטעות את
הזריקה לבעל שלי ולא לכלב. עכשיו בטוח שלבעל שלי לא תהיה כלבת. הבעל שלי חזר עם אצבע
נפוחה וכעס עוד יותר נפוח. אני צחקתי ואמרתי לו שמזל שהוא לא הזריק לו זריקה נגד יחום,
אחרת הוא כבר לא היה חם עלי אבל את הבעל שלי זה לא הצחיק וגם אני הצטערתי שאמרתי את זה
בכלל ורק השפלתי את המבט ושתקתי וגם הבעל שלי שתק. אז גם הכלב האידיוטי והחיסון הזה
עלי.
8:01 – בגלל שחניתי קצת רחוק כי לא מצאתי מקום חניה לא הספקתי להדפיס כרטיס
לפני 8:00 ואני יודעת שבעוד כמה ימים אקבל מכתב נזיפה ממנהלת משאבי האנוש, או גרוע מכך,
שאוזמן לשיחת מוטיבציה שבטוח תוריד לי את המוטיבציה לשבוע הקרוב. המכתב הזה יהיה עדות
נוספת לתחושת הכשלון שלי ולעלבון הצורב להנזף ע"י המנהלת המתוסכלת בעצמה. במשרד או
יותר נכון בצינוק, מחכים לי ערמות של מכתבים ועניינים לטיפול ואני מסתערת עליהם כאילו
יש מלחמה, מנסה להספיק עוד קצת ועוד קצת וככל שאני מספיקה יותר, כך כמות המטלות רק גדלה
וגדלה ואני לא מצליחה להדביק את הקצב. והיום יום של קבלת קהל ואני יודעת שאשמע תלונות
מכאן ועד אמריקה וברוב המקרים בכלל לא אוכל לעזור, רק אהיה בשר תותחים כדי שהכעס של
האנשים לא יגיע לבוסים, אלא יתנקז אלי.
ויש חוק חדש, אסור לאכול במשרד כי לא נעים
מול הלקוחות ואני מתה מרעב ולא הספקתי או יותר נכון שכחתי להכין לי איזה סנדביץ' עלוב
בבוקר בגלל התקרית עם השוקו. בגלל הלחץ של העבודה אני לא שמה לב שאני רעבה ורק חולשה
מוזרה ורעד בידיים מזכירים לי שלא אכלתי כלום ב 20 השעות האחרונות. וכל זה בשביל שכר של
פחות מ 5000 ₪ לחודש. 15:50 – אני רצה להדפיס כרטיס ביציאה מהעבודה כדי לאסוף את הבת
מהפעוטון ואת הבן מהצהרון. שומעת בחצי אוזן את מה שהמטפלת אמרה לי עליה ומנסה לזכור
להביא בגדים להחלפה כי כבר שבוע שלם לא הבאתי ונותנים לה בגדים של הפעוטון. 16:10 –
אוספת את הבן מהצהרון ואיך שהוא נכנס לאוטו כבר מתחילות הצרחות כי היא התיישבה במקום
שלו והוא התיישב במקום שלה ואף אחד לא מוכן לוותר.
אני נכנסת לבית כמו מסוממת, שותה
כוס מים ופותחת את המקרר כדי למצוא משהו להכניס לקיבה. מוצאת שם סיר שתכולתו כבר הפכה
גושית אבל זה עדיין אכיל. מחממת לי את העיסה במיקרו ומתיישבת לאכול כששני הילדים
יושבים לי על הברכיים כי הם רוצים תשומת לב. הם מסתירים לי את הצלחת ומתחילים לדחוף
אחד את השני ותוך כדי הדחיפות הצלחת עפה ומתנפצת בקול גדול על הרצפה, מדביקה את העיסה
הגושית המחוממת לשאריות השוקו שנשארו שם עוד מהבוקר. אני מחזיקה את עצמי, נושמת נשימה
עמוקה ועושה הכל מחדש. 18:30 – אני נגשת למכונת הכביסה כדי לתלות את הכביסה כשברקע אני
שומעת שהקטנה נפלה והיא צורחת. אני רצה אליה ומגלה שהיא פתחה את השפה והכל מלא דם.
סוכר, אני אומרת לעצמי ורצה לשים לה על הפצע כי זה תמיד עובד. וכבר אני מכינה להם ארוחת
ערב וכבר אני מקלחת אותם וכל האמבטיה מלאה מים כי הילד לקח את דלי המשחק ושפך את המים
על הרצפה ואני לא רוצה לעזוב אותם אפילו לא לשניה כדי לקחת סמרטוט רצפה כי זה מסוכן
להשאיר ילדים ללא השגחה. אז אני עושה צעד נוסף כדי להוציא את הילדים מהמים ומחליקה עם
הכפכף ישר על התחת ושוב אני רואה כוכבים ובא לי לבכות. 19:30 - צלצול טלפון מקפיץ אותי
ומהצד השני נשמעת סטודנטית נואשת לסקר קצר. אני מרחמת עליה ומתחילה לענות ומגלה שהסקר
הקצר כבר נמרח 20 דקות והילדים כבר מורחים גבינה לבנה על השולחן במטבח ועל עצמם אפילו
שהם אחרי אמבטיה. אבל הפעם הם מבסוטים ולא רבים ואני מנסה לשכנע את עצמי שלא נורא, גם
ככה מטונף.
ומתחילה המלחמה של השינה. מרוב עייפות הם כבר נכנסו להיפר ומתחילות
צרחות ובכיות. אני נכנסת עם הילד למיטה שלו ומתפללת שהקטנה לא תשים לב ותצרח שזה לא
פייר. למזלי היא מיד נרדמת ואני מבטיחה לעצמי שרק כמה דקות אני אחבק אותו ואקום להמשיך
לתלות כביסה ולסדר את ארוחת הערב. 23:45 – צלצול טלפון מעיר אותי. זה הבעל שלי שמתקשר
אלי מהבסיס בצבא כי רק עכשיו הוא סיים מרתון של ישיבות ודיונים ורק עכשיו התפנה לשמוע
מה שלומי. אני רצה כמו מסוממת לטלפון ועונה תשובות שלא קשורות בכלל לשאלות שלו וכל זה
בעיניים עצומות. הוא מבין שאין עם מי לדבר, מסנן "לילה טוב" ומסיים אתה שיחה. אני נועלת
את הדלת הראשית והולכת לישון בלי להתקלח, בלי לצחצח שיניים ובלי להחליף בגדים, רק
נעליים הורדתי ועם הגרביים דרכתי על הגבינה הלבנה מארוחת הערב ומרחתי אותה עם הצעדים
שלי בכל המדרגות. בדרך למעלה אני נזכרת שלא בדקתי אם לכלב יש אוכל ומים ומבטיחה לעצמי
שמחר על הבוקר אבדוק זאת. למחרת בבוקר השעון המעורר מצלצל בשעה 6:30 ולא מעניין אותו
שקמתי 3 פעמים בלילה כי הקטנה העירה אותי. אני מגרדת את עצמי מהמיטה ומעירה את הילדים
ומגלה שהבן עשה פיפי במיטה והכל מסריח ורטוב ואין מים חמים כדי לקלח אותו. אני מורידה
את המצעים והולכת למכונה ומגלה שהכביסה מאתמול בבוקר עוד נשארה שם והיא ממש מסריחה.
אז אני שמה לידה ערמה מסריחה לא פחות של כלי מיטה עם פיפי ומבטיחה לעצמי שהפעם אצליח
לתלות את הכביסה. אני שמה כמות גדולה של מרכך ומפעילה לסיבוב מחודש את המכונה עם
הכביסה שלא תליתי. אני מגלה שהגמדים שהיו אמורים לסדר את המטבח בלילה שוב הבריזו
והגבינה הלבנה שנמרחה על הרצפה כבר התייבשה ועליה נחילים של נמלים. אני לוקחת מטאטא
ומעיפה את כל הכבודה החוצה כשהנמלים מתפזרות לי בכל הבית. הילדים שוב צורחים ואני
כבר מרגישה איך העצבים עולים לי ועוד שניה אני מדביקה אותם לקיר ועושה מהם טפט. אני
צורחת עליהם ומתפללת שהשכנים לא יקראו למשטרה ומייסרת את עצמי שככה התחלתי את היום
שלהם ואולי גרמתי להם נזק לכל החיים. אבל אין לי זמן להרהר בזה כי צריך לשגר אותם לגן
ולקוות להגיע לפני 8:00 לעבודה. ושוב הכלב האידיוטי הזה ברח כשפתחתי את השער.
והיא
פרצה בבכי, נמאס לי היא אמרה לי. הפכתי להיות עבד של 2 ילדים קטנים, עבד של הבית, עבד של
העבודה ועבד של בעל שלא מגיע הביתה באמצע השבוע ועושה שבת אחת לחודש בבסיס. כשהוא מגיע
הביתה כבר אין לי סבלנות לאף אחד וכשהוא רוצה סקס בא לי לתקוע לו אגרוף בשיניים כי רק
זה חסר לי עכשיו ואין לי כוח ואני רק רוצה לישון והוא כרגיל נעלב. הפכתי להיות דמות
מטושטשת, מרירה, כועסת ומתוסכלת שרק משרתת אנשים אחרים והתכשיטים שלי הם הנזלת שהבת
שלי מרחה לי על החולצה וכל יום אני מגיעה לעבודה עם חולצות מלוכלכות בגבינה, נזלת או
שוקו. לא ככה דמיינתי את החיים שלי, אני מרגישה מרומה כי אף אחד לא אמר לי שזה כל כך
קשה. אני מנסה להראות שהכל בסדר, לא מבקשת עזרה כדי לא להראות חלשה ומפונקת אבל בפנים
אני על סף התמוטטות עצבים. אני מרגישה שנכשלתי, נכשלתי כאמא, נכשלתי כבת זוג, נכשלתי
כאשת קריירה ונכשלתי כאדם. תפסת מרובה לא תפסת ומרוב שאני מנסה לרקוד בצורה טובה על כל
החתונות, אני לא מצליחה להגיע לאף חתונה וכולם כועסים עלי ואני כל כך משתדלת. הבטתי
בה במבט מלא אמפתיה כי גם אני הייתי שם ובמשך הזמן בנינו תוכנית שלמה לטיפול כדי לעזור
לה להעמיד גבולות, לדעת מה עיקר ומה תפל, ללמוד לדבר עם בעלה, להעיז לבקש עזרה, לעשות גם
למען עצמה ולהיות אסרטיבית. היום היא עדיין סופרוומן, אבל היא במקום נפשי ורגשי אחר
לחלוטין ולכולם שקט ושלווה. גם לה, גם לילדים, גם לבעל וגם לכלב שלום ואפילו בעלה לקח
את הכלב לחיסון כלבת ולקח את האוטו למוסך ובאמת החליפו את המצבר ועכשיו האוטו מניע
בלי בעיות.
שלכם, באהבה. צילה שנהר – 050-6402526 מומחית לייעוץ אישי
ובינאישי. משלבת שיחות טיפוליות עם כלים מרפואה משלימה. מטפלת בנוער ומבוגרים.
www.tzila.co.il
אני כל כך אוהבת את הכתיבה העשירה שלך שבאמת נוגעות לרובנו הנשים, כולנו מרגישות שאנחנו באמת כפי שכינית אותנו סופרוומן ונמצאות כל הזמן במן מרתון כזה של החיים להספיק ולעשות הכל. מסכימה איתך שצריך לדעת לחלק לאחרים תפקידים כדי להקל עלינו אחרת זה באמת לא פשוט.
מאמר מקסים
2.
צילה שנהר
@ 07/07/2009 - 21:24
תודה סיגל. מברכת אותך מכל הלב
3.
לימור
@ 14/07/2009 - 14:18
קראתי את המאמר המקסים וכ'כ הזדהתי אמנם גם צחקתי אבל רק מרצון לבכות כמה שזה נכון... אולי אצור קשר אם אמצא את הזמן........!
4.
צילה שנהר
@ 14/07/2009 - 17:27
שלום לימור. השאלה היא מי מנהל את מי אנחנו את הזמן או שהוא מנהל אותנו. באוטומט הזמן מנהל אותנו ואנחנו מנסים התארגן איכשהוא, אבל הכל עניין של סדר עדיפות.
רק טוב והכי טוב.
5.
לימור
@ 15/07/2009 - 12:55
בעקרון את צודקת אבל בפועל זה באמת לא עובד ככה,תמיד יש איכשהו מרדף אחרי הזמן כל הזמן הידיים מלאות ואת (אני) איפשהו נעלמתי לי בין הילדים,בית,עבודה ,בעל,קניות,רופאי והרשימה עוד ארוכה ארוכה איפה מתחילים ואיפה מסיימים. סדר עדיפויות?הכל חשוב הכל צריך לעשות ולהספיק..... בקיצור כמו שכבר אמרת באמת רק טוב!!!!
6.
ליבי
@ 23/07/2009 - 13:02
כתבה מאוד נחמדה צחקתי המון ובעיקר הזדהתי!זה כל כך נכון וככ מתאר את החיים העמוסים של האמהות. איכשהו יש קשר שתיקה ואף אחת לא מודה שקשה לה ואז את מתביישת להודות ש"רק" לך כל כך קשה. בקיצור מזדהה לגמרי. טוב לדעת שלא רק לי קשה...
גרסת הרצה - Beta
תגובות גולשים:
6
גרסת הדפסה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
