מאת: עדן בר / בתאריך: 05/09/2009
/ מדור: טורים אישיים
 השנים חולפות, הקור של אמא לא משתנה. לא שהיא שונאת אותי, אבל משהו בי לא עושה לה את זה,
לכו תדעו באיזה מובן, כנראה לעולם לא אדע. מצד שני, יש לי אבא מחבק, תומך, אוהב, מפרגן,
שגורם לי ללמוד את משמעות המילים "כבוד ואהבה עצמית"...
"רק זונות עושות
צבא"
אני מגיעה לגיל 17, בעודי לומדת את מקצוע הרפואה. אני אחות במקצועי. לא, זה לא
תופס אותי, יש לי יעוד, אבל לא היעוד הזה. בכל אופן, ההורים מאוד חוששים לי, אני יפה,
נערצת, הם פוחדים שמישהו ינצל את תמימותי, וכך ביום בהיר אחד הם משדכים לי בחור, לא
אוכל לדבר בגנותו, כי גם לו שיחקו את משחק ה- "תתחתן תביא ילדים ותסתום"...
הבחור הזה
מראה לי את אהבתו בדרך משלו. אני מרגישה בחשד. האינטואיציות שלי פועלות, הוא לא בשבילי,
חוזרת להורים שלי, מתחננת ללכת משם, לעשות צבא, אמא עונה"רק זונות עושות צבא". אני
מזועזעת מהאמירה הזו, ויותר מפוחדת כשאבא מקבל את התקף הלב הראשון שלו.
ידעתי
שלא אהיה מאושרת
אמא דואגת לאיים עלי שאם לא אתחתן, אבא ימות. מיותר לציין שהפעם
הפחד שיתק אותי בצורה הכי אכזרית. אני מתחתנת. ביום החתונה, דמעות של כאב, כבר מהבוקר,
כבר אז ידעתי שלא אהיה מאושרת.
החתונה ממש מדהימה, גם המאהבת לשעבר מבקרת אותה, אני
מביטה בה ולא מבינה - אם היא אהבת חייו, למה אני? למה בחר בי?? גאד דאמט.
אני רוצה
למות
בערב אחרי שהוא מאוד התאמץ לבתק את בתוליי, אני עומדת מקומה 20 ורוצה רק
למות...לזרוק את עצמי ולא להרגיש יותר שום סוג של כאב. בוחרת להישאר, נשארת, אבא זקוק לי,
ברור?? מצווה על ליבי הארור.
לאחר כחודשיים אני בהריון, נושאת את היקר לי מכל,
ומדוכאת. ילדת בית ספר, עולה עם כרטיסיית נוער, ובטן עגולה ותופחת. אני קצת בהלם,
השינויים מתחוללים בי בעוצמה, מסיימת את לימודיי.
האמת המרה על בן הזוג
מתגלה
בזמן הזה מגלה אמת מרה. הוא נרקומן, רק "קצת כיף," הוא אומר...רק קצת... ככה זה
מתחיל... פה כיף, שם הירואין, קצת להסניף, קצת להרגיש, אני לא מספיק טובה עבורו, להיות
שקוע בעולם משלך, יותר חשוב מלהתמודד על גורלך...
אני יולדת את הבת שלי, לאחר 14 שעות של
צירים וייסורים קשים, לא סתם "בעצב תלדי בנים", מניחים לי את היצור היפה הזה על בטני,
וואוו, יש בה חלקים שלי, אני בוכה מרוב אושר והקלה.
מסומם ביום הלידה
ביום
הלידה הוא מסומם, אפילו לא מרגיש כמה כואב לי. לאחר יום אחד, רואה אותו נרדם על הכסא של
בית החולים. אני והכאבים לא חשובים. אני יורדת מהמיטהוהוא נרדם לו שנת צהריים,במיטתי...
זהו יש לי אהבה אמיתית שלי, אסור שאף אחד ידע מה עובר עלי, אני עובדת בבית החולים,
מפרנסת את הבת שלי, הוא עובד, עובד עלי בעצם, בהבטחות שווא שיום יבוא ויהיה לנו בית
שלנו.
אני שותקת וכואבת, לומדת מהר מאוד מגיל צעיר, ללבוש "פוקר פייס"...אסור לאף
אחד לדעת שיש לי בעל נרקומן,בושה... איך אוכל לספר למישהו את האמת המרה...
המיטה
שלי עולה בלהבות
עד ליום בו,המיטה שלי עולה בלהבות. תמרות עשן מקיפות אותי כי הוא
נרדם עם סיגריה דלוקה. אני בשוק, רצה להציל את הילדה שלי, ובו ברגע נולדה "הלוחמת
והשולטת שבי"...הכירו את אנוכי...
טלפון בהול, אמצע הלילה, "אמא מיד תבואי לקחת
אותי, אחרת פשוט אשלח יד בנפשי"...זה עובד מצויין האיום הזה, היתה לי המורה הכי טובה, לא
שכחתי... |
הוספה למועדפים
הפיכה לדף הבית
גרסת הדפסה
הוספת תגובה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
ארכיון כתבות
