כרטיס מועדון, יש?" "לא" "את רוצה לעשות?" "לא, תודה" "אני יכולה לנסות לשכנע
אותך?" "לא, תודה" "חבל" היא אומרת בפנים חמוצות ומתחילה לתקתק.
הסופר הומה
אדם ורוב הקופות לא מאוישות. קופאית אחת עובדת בקופת עד 10 מוצרים ומבלה את רוב זמנה
בהדיפת אנשים שמגיעים עם ערימות של 40, ועוד קופאית אחת מתמודדת עם כל השאר.
אני
מתבוננת בשעון ומבינה שאני הולכת לאחר. כשאני מסיימת להתבונן סביבי ומחזירה את הראש
לקופה שלי אני נחרדת לגלות שהקופאית נעלמה.
האישה לפני בתור נתקלת במבטי התוהה
ומנדבת את המידע בלי שאשאל- "היא בשירותים".
זה נכון שגם קופאיות הולכות
לשירותים, אבל כרגע האינפורמציה הזו לא ממש עושה לי טוב.
היא חוזרת אחרי 5 דקות
(ספרתי). ואני עומדת עוד 20 דקות בתור (ספרתי) עד שמגיע תורי.
אני מרימה עיתון יומי
ונהיה לי שחור בעיניים. עוד רצח, עוד רצח, עוד רצח.
שומטת את העיתון ועוברת לנשימות
ודמיון מודרך (פארוס היפה, ים כחול, הרים ירוקים) ושוקעת לרגע בעולם דמיוני שכולו טוב.
הנייד שלי מצלצל, מקפיץ אותי. אני עונה למספר שאני לא מכירה (למה אני לא לומדת?)-
"תמי שלום מדברת רווית" אומר קול ידידותי. מי זו רווית לעזאזל? האם זכרוני שוב בוגד
בי?
"אני מדברת מסלקום והבנו שאת לקוחה עסקית של אורנג'". אה, בטח שאני מכירה
אותה, זה הטלפון המציק היומי מסלקום. ואיך בדיוק הם הבינו שאני לקוחה עסקית של אורנג'?
שלחו מרגל? בלש? יונת דואר?
"לא, תודה" "את לא רוצה לשמוע מה יש לנו להציע לך?"
"לא, תודה" טריקת טלפון. שוב אכזבתי אותה.
"מבצעים?" "לא, תודה". "יש לנו
ג'ל לניקוי ידיים ללא שטיפה בעשרה שקלים. זה בגלל שפעת החזירים, את יודעת. זה ממש
מעולה. לקחתי כמה, גם לבנות שלי". "לא, תודה" "למה לא? לא חבל? יש לנו גם שלישיית קפה
שחור במחיר מדהים. למי ששותה הרבה קפה שחור זה ממש כדאי." "אני מתגעגעת לימים שבהם
הייתי באה לסופר, קונה, משלמת והולכת, אני מאוד ממהרת" אני עונה בהתנצלות. "לא צריך
להיות כזו לוחמנית, את יודעת" היא עונה ויורה בי מבט כעוס. "את רוצה לתרום לאגודה
למען הסרטן?" "לא תודה, כבר תרמתי". "תשלומים?" "לא. רגיל בבקשה". "את אוספת
בולים?" "לא, לא מאז גיל 12" היא מתבוננת בי במבט מאוכזב ומיואש ואני שואלת את עצמי
איפה שוב טעיתי.
לשעון יש את הקצב שלו ואני כבר מדמיינת אותי מגיעה לפגישה בביתי
מתנשפת עם שקיות בידיים כשמחכים לי ליד הדלת. מאוד לא חינני, לא מקצועי ולא ממנהגי.
אני מגייסת את שאריות הסבלנות שלי, מחייכת, מודה לה ומאחלת לה יום טוב. היא לא
עונה.
אני מגיעה למכונית שלי ומגלה שהיא נחסמה על ידי מישהו שהלך "רק לשתי דקות
לדואר להוציא חבילה". הוא חוזר אחרי עשר. כשאני מעירה לו הוא נובח עלי- "מה קרה? מה? שתי
דקות! אין לך סבלנות???"
אני מגיעה (באיחור כמובן) מזיעה ומתנשפת ועולה בעקבות שובל
הנוזל המצחין ששוב השאירה השכנה שלי כשהיא גוררת את שקית הזבל לכל אורך הדרך מהדירה
שלה, דרך המעלית ועד הפחים. ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת.
השלט של המזגן שוב
לא עובד. אני יכולה לבחור בין תנור לאיגלו, כרצוני, אבל לא באמצע. אני לוקחת עוד נשימה,
הפעם ממש גדולה, משתפת את האישה (שבאה אלי לפגישה ונאלצה לעמוד ליד דלתי ולהמתין בקצה
שובל הריח) בהשתלשלות העניינים, ושתינו צוחקות. מי אמר חשיבה חיובית ולא קיבל? שמי
תמי ואני מודה- נכון, זו המדינה הקטנה והמשוגעת שלי, ולאחרונה קורים כאן יותר מידי
דברים קשים. ועדיין, אחרי ולמרות הכל- אדם צריך בית וכאן זה תמיד היה ותמיד יהיה הבית
שלי, ואני מבינה (אולי לראשונה) שאת הבית הזה אני אוהבת בדיוק ככה, עם כל מה שיש
בו.
תמי אבן, מנחת קבוצות זוגיות מוסמכת מכון אדלר ומאמנת אישית בגישה אדלריאנית
וטרילותרפיסטית tami.aven@gmail.com
1.
שירלי
@ 15/09/2009 - 09:39
נהדרת את. מי אמר חשיבה חיובית ולא קיבל? יש פה בשפע... אני, בניגוד אליך, לא בהכרח "אוהבת את זה בדיוק ככה", אבל כבר מבינה שככה זה ושבית אחר כבר לא יהיה לי. גם זו תובנה משמעותית, שמשחררת את האנרגיות למה שכן ניתן לשנות. אכנס לחפש את הטור הבא שלך, בתקווה שגם הוא יביא בכנפיו קצת אופטימיות ותקווה לשנה הבאה. שנה טובה.
גרסת הרצה - Beta
תגובות גולשים:
2
גרסת הדפסה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
