זה קורה פתאום..ללא הכנה מוקדמת. הבוס בעבודה מודיע על ישיבה דחופה. נוכחות חובה. גם מי
שבחופשה פרטית מתבקש להגיע. במשרד מתחילות להתרוצץ שמועות. על מה הישיבה? מה כל כך
דחוף?
ההתכנסות מתחילה בול בזמן. ההנהלה מודה לכם על עבודתכם המסורה.באמת. תרמתם
המון לחברה. אבל-
"חייבים לקצץ. אין מה לעשות.. תנסו לקבל את זה בהבנה..המשכורת תקטן
משמעותית אך כולם תורמים את חלקם."
המידע מתחיל להתעכל לכם בראש.הבוס ממשיך לדבר
אבל המחשבות שלכם כבר במקום אחר.. מורידים את המשכורת..
מה יהיה עם המשכנתא שחונקת
כבר עכשיו.. שכר הדירה.. החשבונות.. שכר הלימוד.. החוגים לילד..
המחשבון הקטן שבראש
לא מפסיק לעבוד. בכמה זה יתבטא בדיוק ? איך זה ישפיע ?מה עושים עכשיו? על מה מוותרים
ואיפה, לעזאזל העתיד שלי פה...
אחרי השוק הראשוני בא הזעם..למה זה מגיע לי? מה לא עבדתי
מספיק טוב? לא נתתי את נשמתי למקום הזה? לא הראיתי תוצאות? האם גם לבוס שעומד עדיין
מולנו ומדבר שוטף (כן כן, הוא התכונן היטב."זה לא הולך להיות קל ",הוא אמר לאשתו/ בת
זוגתו /חבריו, רק ערב קודם,"אבל אין ברירה-זה חלק מתפקידי כמנהל"..) האם גם לו קצצו חלק
נכבד משכרו? ואיך הוא היה מגיב לו היו מודיעים לו עכשיו שמשכורתו המכובדת עומדת לרדת
בעשרות אחוזים? האם גם אז הוא היה עומד בחליפתו המהודרת ונואם נמרצות על "חשיבות
הצעדים שננקטו" ועל "התייעלות"..
ואח"כ- מגיע סוג של כאב. קצת צובט בלב.אפילו דמעה
מופיעה בקצה העין. התחושה היא של עלבון והשפלה. למה השקעתי כל כך? זו ההערכה? זו התודה?
מה אני שווה פה בכלל?
לבסוף מגיע שלב ההתעשתות. מתחילים לחשוב איך מתמודדים
הלאה. מתייעצים, בודקים אופציות. אולי כדאי לעזוב עכשיו? למצוא מקום חדש ? האם זה זמן
מתאים? כדאי לנשוך שפתיים ולהמשיך? ולמה הטעם המר הזה שלא עוזב...
אם התסריט הזה
נשמע לכם מוכר זה בגלל שרבים רבים עברו את זה בתקופה האחרונה. המיתון שנפל עלינו,המצב
הכלכלי במשק, כל מיני סיבות גרמו לחלק מאתנו לעבור את החוויה הלא מלבבת הזו.
וזה
באמת, באמת, לא נעים.
מקום העבודה הוא חלק חשוב מהחיים. חשוב מאד אפילו. אנחנו
מגיעים אליו כל בוקר לפחות חמישה ימים בשבוע.אנחנו מבלים בו שעות רבות,לפעמים יותר
מאשר בבית שלנו.
למדנו להכיר את העבודה. אנחנו ממש שוחים בחומר. מנסים לעשות אותה
על הצד הטוב ביותר. יש ימים טובים יותר.יש כאלה שפחות...כמו בכל דבר בחיים. למדנו להכיר
את הבוסים (או לפחות חשבנו,עד היום, שאנו מכירים אותם.) אנחנו יודעים מתי לא כדאי
להרגיז אותם ומתי הם במצב רוח טוב.
בסה"כ אנחנו משתדלים להיות ממש בסדר.
וכשנזכרים בזה אז בעצם בחברה דאגו להגיד לנו את זה שוב ושוב.. בהרמת כוסית לחג,
בהתכנסויות של החברה- תמיד השתדלה ההנהלה להחמיא לנו על היותנו עובדים מסורים.
ועכשיו?
ובמשך הזמן יצרנו לנו סביבת עבודה נעימה. על הקיר- תמונות של יקירנו.
עציץ קטן שאנו מקפידים להשקות כל יום. פתק חמוד, שמשהו כתב לנו פעם, מצהיב על לוח
השעם.פינה משלנו שבה בילינו ימים ארוכים.
יצרנו קשרים טובים עם חברינו לעבודה.
יוצאים ביחד להפסקות צוהריים.שותים ביחד קפה של בוקר. מקשיבים לסיפורים מהבית: על
החבר, על האישה, הדירה החדשה או על הבילוי בסוף השבוע האחרון.
שגרת עבודה מוכרת
ובטוחה.
בטוחה???
כשמגיע צעד כזה זה זעזוע רציני במסלול החיים המוכר.גילוי
נאות: אני לא פסיכולוגית וגם לא יועצת ארגונית.אני כותבת מתחושות הבטן שלי בימים אלה
ממש.
אין לי עצות טובות להתמודדות עם המצב הזה, אבל אני כן מאמינה במנטרה שאני
משננת לעצמי יום יום: צריך פרופורציות בחיים !זה לא סוף העולם וכמאמר המשפט הקלישאי: "
כל דלת שנסגרת-דלת חדשה נפתחת".
גרסת הרצה - Beta
תגובות גולשים:
0
גרסת הדפסה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
