כבר שנים שאנחנו נפגשות פעם בכמה שבועות. התפאורה מסביב קצת משתנה אבל התוכן נשאר
אותו הדבר בדיוק. רע לה. קשה לה. בעלה אטום כמו קיר, הילדים מעצבנים אותה. החברה של
הגדול מתנחלת אצלם כל סוף שבוע וזה רק מוסיף לה עבודה. כן, היא גם לא מרגישה טוב. היא
תמיד לא מרגישה טוב.
היו שנים שהפצרתי, הצעתי, ביקשתי, התחננתי שתטפל בעצמה. רק
שיהיה לה קצת יותר טוב. "עזבי" היא עונה לי. זה אבוד. הרבה שנים של ניסיונות עקרים
עוברות עד שאני מבינה. היא מכורה לסבל, היא בוחרת לסבול. היום אני רק מקשיבה ומהנהנת
בעצב.
אני לא מעיזה להגיד לה את מה שאני באמת מאמינה בו היום. יש משהו כל כך אנוכי
בלסבול. כאילו כל העולם סובב סביבה וסביב הכאבים הפרטיים שלה.
"אם רק יהיה לי
יותר כסף יהיה לי הרבה יותר טוב." אני שומעת את המשפט הזה ממנו שוב ושוב. הוא עסוק
בלהשוות את עצמו לכל האנשים שהוא מכיר שיש להם יותר, מקנא, ומרגיש לא מספיק טוב.
הוא נכנס לבית היפה שלו, בת זוגו ובנו הקטן והנפלא שם, אבל הוא לא רואה אותם. הוא
עסוק בלדאוג. "מה תעשה אחרת כשיהיה לך יותר?" אני שואלת. הוא מתבלבל לרגע ותופר
איזו תשובה שנשמעת משכנעת.
בינתיים עוברות השנים ויש לו הכל, אבל הוא תמיד לחוץ
ועסוק במה שעוד אין לו. כשזה רק יגיע, הוא מבטיח, הוא יהיה מאושר.
אני אוהבת
להתבונן, זה כבר לא סוד. יש את שיחות הירקן/סופר/דואר/חדר מדרגות הללו שאני אוהבת
להאזין להן. "מה נשמע?" "אוי. הקטנה חולה כבר שבוע, המכונית שלי במוסך עם איזה קלקול
רציני, זה יעלה הון. אמא של בעלי שוב בבית חולים והחום הזה הורג אותי". "יהיה טוב" .
"הלוואי" היא עונה בתוספת אנחה קורעת לב.
הוא תמיד אמר שכשאומרים לו "יהיה
טוב", אז הוא מתחיל לדאוג. מאז אני שמה לב. כשיגיע השלום יהיה כאן טוב, כשיהיה שוויון
זכויות, כשלא יהיו פיגועים ומלחמות, כשהכלכלה תתאושש, כשיהיה פחות חם, כשהחופים יהיו
יותר נקיים, פחות תאונות דרכים. האם הסבל הוא מס חובה שאנחנו צריכים לשלם בשביל
לחיות כאן?
ולמה אני מרגישה שאני צריכה קצת להתנצל כשאני מספרת שטוב? או להוסיף
מיד איזה "טפו טפו טפו" או נקישה על הדבר הקרוב שנראה כמו עץ?
"טוב לך?" הוא
שואל אותי. "מאוד" אני עונה, מחייכת מהבטן. "היה לך טוב לפני שהכרת אותי?" אני מהרהרת
כמה רגעים כדי לתת תשובה כנה. "כן, היה לי טוב. הרבה שנים לא, אבל בשנים האחרונות טוב
לי. החלטתי שטוב לי ואז החיים שלי נהיו טובים, בלי קשר למה שיש לי או אין לי."
אם
ויקטור פרנקל הצליח לסבול תופת במחנה השמדה ולעודד את עצמו עם מחשבות על החזון שלו
ומשמעות הקיום שלו בעולם, מי אני שאתלונן? אני בסך הכל נקודה קטנה מיקרוסקופית ביקום.
"את מבינה?" הוא עונה לאיטו בקולו הרגוע."זה בדיוק העניין. טוב לך איתי בגלל
שטוב לך קודם כל לבד."
שמי תמי אבן ואני כבר לא מכורה לסבל. אני לא מחכה יותר
ש"יהיה טוב". עכשיו טוב.
3.
איריס בן-נתן מור
@ 30/09/2009 - 01:19
קונה בשתי ידיים את נקודת ההנחה שביססת כאן, אם טוב לי החיים יראו טוב יותר. אכשהו, כנראה, זו בחירה שלנו האם נסבול או נרגיש טוב. נשארה השאלה הקטנה הזו: איך עושים את זה, "מחליטים" כבר ברציונאל שטוב.
4.
חגית
@ 02/10/2009 - 20:20
טור מקסים! תודה. זה הטור שלך שאני הכי אוהבת.
5.
יולי
@ 05/10/2009 - 00:30
התרגשתי מהטאצ' האישי. רק עכשיו קראתי את הטור. כתבה מעניינת כרגיל... כמובן שאיני מקבלת את עניין הבחירה בסבל. כולם רוצים להיות מאושרים-יפים-בריאים-עשירים-מצליחים-וכול'ולא רוצים לסבול. הסבל הוא תוצר של חסר מתמיד בנשמה שלפעמים נדמה שמתמלא(כשמאוהבים ,ברגעים מיוחדים-משמעותים,כשמצליחים להגשים שאיפות ועוד..)אך בד"כ חוזר לריקנותו אחרי שנגמר האפקט...וחוזר-חלי לה!
גרסת הרצה - Beta
תגובות גולשים:
5
גרסת הדפסה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
