מישהו שומע אותי?

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

"פתאום, בזעזוע שיכולתי לחוש אפילו בגופי, התחוור לי: כך זה תמיד.
לומר משהו לאדם אחר: איך אפשר לצפות שתהיה לזה השפעה כלשהי?
זרם המחשבות, התמונות והרגשות ששוטף אותנו בכל רגע ורגע, הזרם השוצף הזה עוצמתו גדולה כל כך, שיהיה זה נס אם לא פשוט יסחף עמו את כל המילים הנאמרות לנו ויטביע אותן בתהום הנשייה, זאת אם אינן מתאימות במקרה, במקרה גמור, למילותינו שלנו.
האם אני שונה? תהיתי. האם באמת הקשבתי אי פעם למישהו אחר?
האם הנחתי למילותיו לחדור לתוכי ולהסיט את הזרם הפנימי שלי ממסלולו?"

רכבת לילה לליסבון/פסקל מרסיה


אבא? אבא!! אתה שומע אותי?
אני עומדת בחלון ומחכה בקוצר רוח שיחזור מהעבודה.
ברגע שהמכונית הכחולה הריבועית נכנסת לחניה נשמע הצופר בביפ קצר שקורא בשמי.
אני רצה למטה במדרגות, מדלגת אותן בדילוגים של שתיים שתיים וקופצת עליו בשמחה- אבא חזר הביתה מהעבודה!
אני מלווה אותו הביתה ומספרת לו בהתלהבות מה קרה לי היום.
בזמן שאני מדברת הוא הולך ומניח את התיק השחור הקשיח במקומו על הכסא בחדר השינה שלהם.
תוך כדי כך הוא פושט את בגדי העבודה ונכנס לבגדי בית.
"אבא? אבא!! אתה שומע אותי?"
מתגובותיו הלאקוניות אני מבינה שדעתו מוסחת ולאט לאט קולי נחלש, מילותיי נאלמות ואני חוזרת ונסגרת בחדרי.



מי לא רוצה להישמע, להרגיש מוכל ומובן. אז מדוע כל כך קשה לקבל ולתת הקשבה מלאה?
בזמן שאני מקשיבה מוקרן הסרט הפרטי שלי בראשי. יש לי כבר את העצה (שלא ביקשו ממני) את התשובה (לשאלה שלא נשאלתי) את הדעה השונה (שיודעת טוב יותר) או את ההזדהות (שמביאה סיפור דומה מחיי).
לעיתים, גם כשאנחנו רוצים לעזור אנחנו נוטים לשאול:
"מה אני יכול לעשות בשבילך?" במקום פשוט לברר "למה אתה זקוק?"

לפני מספר שנים באחת ממסגרות הלימודים שלי התנסינו בתרגיל הקשבה.
התחלקנו לזוגות וכל אחד היה צריך לספר סיפור משמעותי מחייו לשני. על בן הזוג היה רק להקשיב במשך 5 דקות בלבד. ללא אנחות הזדהות, קריאות עידוד או שאלות ובלי להוציא אף מילה מהפה. רק להקשיב בקשב מלא.
ההתנסות בתרגיל הזה הבהירה לי בחדות כואבת עד כמה רק האמנתי שאני טובה בהקשבה, אבל אני לא באמת מקשיבה. הבנתי עד כמה קשה לנו להתפנות מעצמנו ופשוט להיות שם עם ובשביל האחר.
הפיסקה שמצאתי בספרו החכם והעמוק של פסקל מרסיה שוב החזירה אותי להרהר בשאלה.

איך אוכל להתפנות לגמרי מעצמי בשביל להקשיב לאחר בהקשבה מלאה?

לאחרונה שמעתי את הבן שלי מתלונן יותר מפעם אחת-
"אמא! את לא מקשיבה לי!".
ברגעים הללו נחמץ ליבי בצער גדול. אני יודעת כמה בדידות יש בתחושה הזו, והנה גם אני לא מצליחה לתת לו תמיד את ההרגשה היקרה מפז שקולו נשמע.

קארל רוג'רס אמר בשירו המרגש על הקשבה-
"ייתכן שלכן תפילות עוזרות לאנשים משום שאלוהים מחריש, אינו מייעץ הוא רק מקשיב, נותן לך לחשוב לבד על הדברים."


תמי אבן, מנחת קבוצות זוגיות מוסמכת מכון אדלר
ומאמנת אישית בגישה אדלריאנית וטרילותרפיסטית
tami.aven@gmail.com