כמו הרבה דברים בחיים, המציאות מתרחשת קצת אחרת ממה שאנחנו מדמיינים, מקווים
ומתכוונים. כך בדיוק זה קרה בפעם הראשונה כשהוזמנתי להופיע. גרתי אז באנגליה וחיפשתי
דרכים לשלב את הריקוד בשגרת החיים שלי במקום.
מספר חודשים קודם לכן, התחלתי ללמוד
עם רקדן הבטן ח'אלד מחמוד, גבר מצרי שמתגורר בשנים האחרונות באירופה, מלמד שם ומופיע.
השמועות על התחביב החדש שלי התפשטו בין חברותיי המקומיות והן החלו לבקש שאלמד אותן את
התנועות הבסיסיות וככה התגבשה לה קבוצת הלימוד ראשונה שלי, אחריה באו נוספות.
ביום סגרירי אחד (מה לעשות, אנגליה, השמש מבקרת לעיתים רחוקות..), התקשרה אליי גברת
בריטית נחמדה וסיפרה לי במבטא כבד על מסיבה שהיא עורכת אצלה בבית. היא הסבירה שרצתה
לעשות משהו קצת אחר, מפגש שיכלול גם תוכן ולא רק אוכל ושאלה אם אסכים לבוא לעשות הופעה
אצלה בבית.
'בטח בטח' שמעתי את הקול הפנימי שלי דוחק בי. 'ככה מתחילים. כמה שיותר
הופעות, להגיד 'כן' לכל דבר', אמר הקול. ואכן הסכמתי. תוך כדי סגירת הפרטים הטכניים,
הבנתי שמדובר בבית גדול, עם כניסה רחבה, מדרגות העולות לחדר האורחים, אשר ממנו יוצא
גרם מדרגות המוביל לחדרים העליונים של הבית.
הגברת הנכבדה ביקשה שאתחיל את
ההופעה בקצה העליון של המדרגות בעוד האנשים יעמדו ברחבה שלמטה. "כך כולם יראו אותך",
אמרה.
"למה היא רוקדת עירומה?" יום ההופעה הגיע. כאבה לי הבטן מרוב התרגשות.
זו הפעם הראשונה שלי.. ומה אם אשכח את הכל? את הריקוד, את התנועות..? כשהייתי מוכנה,
נתתי לבעלת השמחה סימן, וזו הפעילה את המוסיקה, בזמן שכל האורחים התאספו בתחתית
המדרגות. התחלתי לרקוד עם הצעיף, מניפה אותו בסחרור לפי הקצב, מסובבת אותו סביבי ואת
עצמי סביבו.
ואז, בתאום מושלם עם המוסיקה, הנפתי את הצעיף באוויר ונתתי לו לנחות
ברכות על המדרגות המפרידות ביני לבין האורחים, בעוד המוסיקה הפכה לתיפוף דרבוקות
סוער, המוביל לקטע ריקוד מאתגר במיוחד שנקרא סולו תופים, בו כל דגש תיפוף מתבטא בדגש
תנועה בתיאום מושלם.
הקהל שלי באותו
ערב בטח חשב שיצאתי מדעתי. ישר הבנתי שהם לא ממש ידעו איך 'לאכול' את ההופעה הזו, את
ריקוד הבטן. בשלב מסוים נראה היה לי שהאורחים מחפשים נואשות על מה להסתכל רק כדי שלא
יצטרכו להביט בי. ואז הבנתי, הם נבוכים, הריקוד שלי זר להם לחלוטין. זו אנגליה במלוא
הדרה. מבוכה.
לא יכולתי לעשות הרבה עם התובנה החדשה שלי באותו הרגע... המשכתי
לרקוד עם חיוך מאולץ, מתפללת שהסיוט הזה יגמר כבר, או שאתעורר ואגלה שחלמתי. לרובם היה
מבט שואל בעיניים וחלקם המירו מבט זה למילים. תוך כדי ההרהורים שלי, שמעתי אותם
לוחשים משפטים כמו:"זה ממש נורא, למה היא רוקדת עירומה?" (מיותר להוסיף שלבשתי בגד
ריקוד יקר ומהממממם!) "ומה זו המוסיקה הזו?" שמעתי עוד משפט שנזרק לחלל האוויר, לא
בקול, אך מספיק כדי שהאוזן שלי תקלוט אותו.
"זיס ווז אבסולוטי אמייזינג" אמרה לי
הגברת שהזמינה אותי "האוו דו יו מוב יור טאמי?" "אההמ.. אני שמחה שאהבת את
הריקוד",אמרתי לה. "אולי כדאי שתמצאי חברים חדשים כי אני לא יודעת אם הם ימשיכו להיות
חברים שלך אחרי היום" רציתי לומר לה.
ללא צורך במשפט הזה, היא אמרה לי כמה היא
אוהבת ריקודי בטן והסבירה שהחברים שלה 'מרובעים' וגם להופעת הפלמנקו שהיא הזמינה
בשנה שעברה הם לא התחברו. אם זה היה אמור להיות סוג של נחמה, זה לא ממש עבד. לא באותו
רגע. בדיעבד, ההופעה הזו לימדה אותי יותר מכל מורה אצלו למדתי.
שיעור מספר 1 -
דע את הקהל שלך!!
בעקבות החוויה הזו, המשכתי להופיע באנגליה, אך השתדלתי להתאים
את החוויה למקום. במקום המוסיקה הערבית לה אני רוקדת בהופעות בארץ, שילבתי מוסיקה של
מוצארט אשר העיבוד שלה כולל דרבוקות. זה עבד כמו קסם. החיבור בין היצירות של מוצארט עם
הדרבוקות היה מצד אחד מוכר ומצד שני יצר אופי אקזוטי למנגינה והשתלב מצוין עם הריקוד.
מאז, כשמזמינים אותי להופעה, הבדיקה שלי לגבי אופי האירוע והקהל הרבה יותר יסודית
כך שאני תמיד מגיעה מוכנה!
1.
ליהי
@ 15/11/2009 - 10:01
איזה יופי התכנים שלך באמת מיוחדים חוש כתבה מעלף !!!
2.
אמא
@ 15/11/2009 - 19:13 מתוקה שלי, כל מילה שלי מיותרת... הרי "עברתי"את זה איתך מרחוקרוב... אוהבת וגאה בך. ואת כותבת ככ יפה.(וגם את זה אני יודעת) אמא
3.
לילי
@ 15/11/2009 - 22:20
איזה אמא ברווזה. גאווה ליאורי, גאווה. ולא רק לאמא הגאה. אוהבת מה את כותבת. נשיקות
4.
אילה אבני
@ 16/11/2009 - 10:18
הי שמופה, את כוכבת אמיתית!! כותבת מרתק כמו שמספרת, תמיד כולנו דרוכים. נישוקים וחיבוקים!
5.
חגית
@ 16/11/2009 - 17:27
איזו משפחה מפרגנת יש לך! איזה כיף.
גרסת הרצה - Beta
תגובות גולשים:
5
גרסת הדפסה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
