יום בחייה של אם הורמונלית

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

יש לי סיפור לכתוב, מחזה מרהיב, חשבתי לעצמי שלפני שאכתוב אותו צריך לסווג אותו ואז נתקלתי בבעיה - איך לסווג? דרמה? מתח? אולי מדע בדיוני? קומדיה או בכלל אוטוביוגרפי-ריאלטי שכזה... אתם כבר תחליטו...

פרולוג
קצת רקע
המקום: דירת שלושה חדרים ברמת גן
הזמן: יום ראשון בשבוע שגרתי
שחקנית ראשית: אני, 31 נשואה +2 (תמיד רציתי לכתוב את זה)
צוות השחקנים: שחר ותומר - תאומים בנים בני שנה ושמונה חודשים
שחקני משנה: בעלי קובי אשר בעבודה, המטפלת לילי שהבריזה, באני - חברה שהתחרטה.

תפאורה: בימבה, 5-6 קלטות DVD, תפוח מעוך, קורנפלקס מפורר ברחבי הסלון, סימני נשיכה ואינספור צעצועים.

מוסיקה: מבית קלסיקלטת ו/או MCI מה שתבחרו, אה כן צרחות הילדים וכן גם צרחותיי שלי.

אזהרה, הצפייה מומלצת לבעלות רמות גבוהות של הורמונים בדם...

פרק ראשון - עם עליית השחר...
נתחיל?
נדלג על הבוקר, בעצם לא...
השעה חמש ומשהו לפנות בוקר, שחר כבר פקח שתי עיניים ואיבד את המוצץ "צצי, צצי, צצי.." אני קמה במהירות הבזק, חושבת לעצמי "רק שלא יתעורר לגמרי, רק שלא יעיר את תומר" וכולי תקווה שהמוצץ ישתיק אותו וכולנו נחזור לישון, המוצץ נמצא! איזה מזל!!

אני חוזרת למיטה - גם שם פועלים חוקי מרפי - איך שראשי פוגש את הכרית הנעימה שלי, הבכי מתחיל, "שיבכה.." אני אומרת לעצמי אך אחרי כמה דקות אני נשברת וקמה אליו, הפעם אני אסרטיבית! איך שאני נכנסת לחדר שלהם ריח צחנה עולה באפי, איך, איך יכול להיות שמיצורים קטנים יפים מתוקים שכאלה עולים ריחות שקשה לתארם (ואולי אפילו לא כדאי להתאמץ לתאר, ההורים שבינכם מהנהנים עכשיו ונושמים דרך הפה, נכון?), טוב לא נשאיר אותו במצב הזה, אני מחליפה לו חיתול ושחר מבסוט מהעניין.

מכאן כבר אין דרך חזרה. ONCE הוצאתי אותו מהמיטה, זהו אבוד, הדרך היא אך ורק לסלון!

TO MAKE A LOOOONG MORNING SHORT - הבעל מתעורר, קפה, צחצוחי שיניים, התלבשויות לוקח את שחר לגן, תומר עדיין ישן, אני במהירות הבזק, מארגנת את הבית, מסדרת, מקפלת, מטאטאה, מצחצחת, מתלבשת, מתאפרת (פריווילגיה) כמעט מספיקה הכל ותומר קורא לי מהחדר, שוב פוגש אותי אותו הריח מהבוקר - זוכרים? איך אפשר לשכוח, תאומים או לא?

חיתולים, מגבונים, חיבוקים, בקבוקים, התארגנויות, יאללה לגן. מרחק של 5 דקות נסיעה, אך אחרי שמונה זה הופך לחצי שעה, אין ברירה.


תמונת אילוסטרציה

כל דבר אני מברכת, אסור לקלל, אני עכשיו כבר מודל לחיקוי, מברכת מברכת מברכת, את הנהג ובמיוחד את הנהגת, כולם בורכו הבוקר.

מורידה את תומר בגן, שחר כמובן רץ אלי ומטפס ולא מוכן לרדת, קצת משחקים ריקודים שירים, מזהה חלון הדמנויות ובורחת... שהגננות יתמודדו עם הבכי, בשביל מה אני משלמת להן?

פרק שני - האם הקרייריסטית
זהו, קצת שקט.... נושמת, כי קודם כמעט שכחתי לנשום.
יאללה לכיוון הרצליה פיתוח, למדיקל סנטר בדיקת דם, אולטראסאונד, לבדוק את מצב ההורמונים, למה צריך אולטראסאונד, יש את קובי בעלי, תאמינו לי הוא מדד מצויין לרמת ההורמונים שלי, יש מין חוקיות שכזו (מין? מי כתב מין?) ככל שהוא פיסית מתרחק יותר כך רמת ההורמונים גבוהה יותר.

אפרופו הורמונים, הפסקה קצרה השעה 21:00 זה הזמן למנה שלי... תסלחו לי רגע בזמן שאלך להוסיף לעצמי כמ חורים בבטן.
טוב, חזרתי מכאן והלאה איני אחראית למעשיי...

איפה היינו, אה כן, הגענו לחלק היותר שגרתי ופחות מלחיץ ביום - העבודה שלי.

משרד בבורסת היהלומים ברמת גן, כן כן עומדת בפקקים בחזרה לנקודת המוצא מזל שיש 100FM קצת שירי אהבה....אהההה. (זו היתה אנחה, אנחת רווחה)

חניה, מעליות, אנשים, סחורות מליון ואחד דברים באותו הזמן, אבל עדיין זהו החלק הפחות מלחיץ ביום (אל תטעו ותחשבו שלחץ לא מופיע, מופיע אפילו ברמות גבוהות, אך לא ניתנות להשוואה).

שעון מראה 15:00 (מתחברת ברמ"ח אבריי לשיר של סמיר שוקרי "מתי מתי כבר שמונה?") מנסה להספיק עוד דבר או שניים עוברת חצי שעה, הבעל מתריע, אני אוספת את עצמי והולכת לכיוון האוטו, מדברת עם באני שרוצה לבוא עם דן הבן שלה, דוחה אותה ומחייכת כן כי יום ראשון זה היום הקבוע שקובי בלימודים ולילי המטפלת באה, ולי יש קצת מנוחה.

פרק שלישי - לפעמים חלומות (לא) מתגשמים
16:00 אוספת את האהובים שלי מהגן, נכנסים לאוטו ועולה בליבי מחשבה, "למה שלא נאסוף את לילי? ככה היא גם תעזור לי במדרגות (הזכרתי שאנחנו גרים קומה שניה בלי מעלית?)" מברכת על הסלולרי מתקשרת ללילי,

ופתאום!!! בום!! טראח!!! מה קרה? לילי לא באה! לילי מבריזה!!!
אל תדאגי ליטלילה כך קרה גם בשבוע האחרון, זה סופו של כל חלום!

מתקשרת לקובי, צועקת ומשחררת לחץ, מתקשרת לבאני, רוצה רוצה שהיא תבוא, לא בא לי לבד עם הילדים, הג'ימבורי סגור היום ואין לי שום אלטרנטיבה, עכשיו היא לא רוצה לבוא, אין לה כח היא כבר בבית עם דן.
טוב נו אין מה לעשות אני תותחית ויצירתית ואעבור את הערב לבד!
קטן עליי, חחחחח (נקרעת מצחוק עליי) אני מנסה לשכנע את עצמי.

פרק רביעי - אגדות ושירי ילדים...וקורנפלקס
טוב לפחות יש חניה מתחת לבית, עולים הביתה חולצים סנדלים, אף פעם לא הבנתי איך בנעל כל כך קטנה נכנסת כמות כל כך גדולה של חול, עכשיו תכפילו בארבע רגליים קטנות...
משחקים קצת בזה משחקים קצת בהוא, בינתים שולחים איזה מייל דחוף לעבודה ומנהלים כמה שיחות חשובות ואז החגיגה מתחילה.

שחר רוצה תפוח תומר רוצה קורנפלקס, שחר רואה קורנפלקס זורק את התפוח ורוצה גם קורנפלקס שניהם יושבים על הספה (שפעם היתה באיזהשהוא סוג של צבע בהיר) ומהר מאד הקורנפלקס של שניהם מוצא עצמו על הפרקט, אבל בשביל שניהם קורנפלקס על הפרקט הוא משעמם הרבה יותר מעניין לראות פירורי קורנפלקס, או בשמו הקורנפלקס המעוך, אט אט הסלון שהפך קודם לארגז חול, הופך לו לארגז פירורי קורנפלקס...(כמה פעמים כתבתי את המילה הזו בפסקה האחרונה?)

בין לבין אני מחליפה קלטות DVD ואני בכלל אמא שלא אוהבת טלויזיה ולכן לא ממש מראה להם, לפחות כך נדמה לי (נו טוב רק בימי ראשון).

פתאום הילדים טסים למטבח לוקחים את המטאטאים הקטנים שלהם ואני כולי מתלהבת שהם באו לעזור לי לנקות את הסלון רק מה לא שמתי לב שברקע מתחיל לו השיר "רוץ בן סוסי..." ורק לפני שבוע לימדתי ואתם איך להפוך מטאטא לסוס והחגיגה ממשיכה יש לי שני סוסי פוני בבית שרוכבים על חול ופירורי קורנ... (נמאסה עליי המילה הזו).

אתנחתא קלה, זוכרים שלא ידעתי לאן לסווג את המחזה? דרמה? מתח? קומדיה? באותו הרגע זה סווג לקומדיה, IF YOU CANT BEAT THEM JOIN THEM לקחתי את המטאטא שלי ודהרתי איתם, האמת היה משחרר מיד אחרי זה בעודי משוחררת רקדנו לנו את "עוגה עוגה עוגה" וצחקנו בקול רם.

פרק חמישי - ארוחת הערב
לילדים נמאס משירי קטנטנים ורצו לראות את מעשה בחמישה בלונים (נשבעת לכם אני לא חסידה של קלטות וטלויזיה) אז החלפתי DVD וראינו את הסיפור הזה שאחריו יש את "תירס חם"

ירון לונדון לא מספיק לומר בים בם בם והחב'רה שלי נעלמו, לאן? למטבח הם רוצים תירס, אבל אין לי!!! אבל הם רוצים בים בם, לכי תסבירי להם שאין.
אני בטוחה שכתבתי איפהשהוא שאני יצירתית לא? כן!
מצאתי במזווה קופסת שימורים של תירס גמדי!
(-: זה עבד, היה שקט לכמה דקות, שבהם הספקתי לחתוך סלט ולבשל פסטה מקמח מלא (אם הם "לא" רואים טלוויזיה לפחות שיאכלו אוכל בריא).

אם כך, גלשנו לארוחת הערב, הילדים בכסאות, האוכל במגשים ואני מתפנה לעשות כלים, כלומר עומדת עם הגב אליהם - !WRONG! BIG MISTAKE!

שחר ותומר מצחיקים אחד את השני ואני מתמוגגת רוצה לדעת על מה העניין, מסתובבת ושניהם פתאום רציניים, טוב ממשיכה בכלים והם שוב ממלמלים משהו ונקרעים מצחוק, אני מסתובבת והם מרצינים פנים, משהו חשוד, אני חוזרת לכלים, שוב מלמול וצחוק גדול מאחורי גבי, הפעם אין לי ספק הם מסתלבטים עליי או מתכננים לי משהו - צדקתי! זה גם וגם!

הם צוחקים עליי, הילדים שלי שעברתי בשבילם 4 מחזורי IVF, אינספור זריקות שמירת הריון ארוכה ביותר, ניתוח קיסרי ואשפוז ארוך ופטמות כואבות הגיעו לגיל שהם מרשים לעצמם לצחוק על אמא שלהם, מה יהיה שהם כבר ידברו משפטים שלמים?
תזכירו לי, כבר אמרתי קודם שאני רוצה עוד תאומים? ושאני בטיפולי IVF? מקבלת הורמונים וכאלה...?

פרק שישי - הקינוח
תוך שניות שאריות האוכל פוזרו על הריצפה והחלטתי שזה הזמן לאמבטיות. שחררתי את הסתלבטנים מהכסאות התכופפתי לנקות ולסדר ואז תומר החליט שהוא לא אכל קינוח ודפק לשחר נשיכה רצינית מאד בכתף, אני שלא ראיתי מה קרה, לא הבנתי על מה המהומה, עד ששחר בא אלי צורח מבכי ומצביע לי על הכתף שלו, כשראיתי על החולצה סימני רוק בצורת שעון הבנתי מיד מה קרה!!

וואי וואי וואי איך התעצבנתי והתחלתי בסדרת ההרצאות הקולניות של "אצלנו בבית לא נושכים.." (למדתי את זה באדלר - לא עובד!) " תבקש ממנו סליחה..." ותומר נקרע עליי מצחוק, אחרי רבע שעה בערך של בכי, צעקות ואנרגיות מגעילות תומר עשה טובה לשחר ( עשה טובה שהוא עושה טובה!) שחר נרגע אני הרגשתי את העייפות גוברת וראיתי איך הסבלנות נפרדת ממני לשלום.

פרק שביעי - מים מים בששון
זהו בהחלט הזמן המתאים ביותר לקרר את כולם בקצת מים וסבון. YE RIGHT, הם באמבטיה, עומדים! אני לא מרשה לעמוד, הם מתעקשים! מתחילה תסמונת העוגה עוגה עוגה, אני מושיבה אחד השני קם מושיבה את השני הראשון קם ואני לא יודעת אם לבכות או לצחוק, לא בעצם אסור לצחוק כי אם אני אצחק הם עוד יחשבו שזה משהו מצחיק ויעשו את זה כל הזמן ולא נגמור עם זה (הורי התאומים בטח שוב מהנהנים בהסכמה, אני לא רוצה לחשוב אפילו על הורי השלישיות) אחרי השפרצות, משחקים ובועות סבון שחר מבקש לצאת.

אין בעיה, בבקשה... פורסת על ברכיי מגבת מנגבת ומנגבת תומר עסוק בלדבר אל הדג, אני מחתלת ומלבישה (למדתי לעשות את זה כשהם יושבים עליי) ויופי לי שחר מוכן למיטה, טוב עכשיו רק נקח את תומר וננגב אותו, לא מספיקה לומר קורנפלקס... ותומר לוקח קערה מלאה במי אמבט סבון ופיפי ושופך לשחר על הראש. צעקת @#$%&* שלי ושל שחר מצחיקה את תומר. מהתחלה... מנגבת מחתלת מלבישה. מנגבת מחתלת מלבישה.

פרק שמיני - קוצ'רטו למוצץ
במהירות שיא גם מכניסה למיטות שלא יספיקו לעלות על דעתם ללכת לסלון, מביאה מוצצים, בקבוקים, בקבוקי מים ללילה וחיתולי בד, עושה חושך, מדליקה מוסיקה קלאסית (קצת תרבות בכל הבלאגן) מנשקת ומחבקת ללילה טוב ונשבעת שלא אכנס לחדר שלהם ויהי מה, חחחחחחחחח שוב נקרעת מצחוק על עצמי,
אתם מכירים את הראש הזה של מוצץ שנופל על פרקט? תכפילו בארבע...

החבר'ה למדו שמה שמביא אותי לחדר זה הסיבה שהמוצץ נפל, כי בלי מוצץ הם לא נרדמים , סליחה בלי מוצצים, כל אחד - אחד בפה ואחד ביד.
לא שמרתי אמונים לעצמי ונכנסתי לחדר להרים את המוצצים. עד מהרה זה היה נראה כמו הילוך מהיר של סרט שמריצים קדימה... אני הולכת מתכופפת מרימה יוצאת הם נעמדים מנחיתים וצורחים וחוזר חלילה ועם רעש התנפצות המוצצים על הפרקט זה היה נשמע כמו המוסיקה של "דיגר" (זוכרים?)

בסווווף הם נרדמו!

אפילוג
אז נכנסתי בשקט לחדר, לקתי את הבקבוקים הריקים, הוצאתי את החיתולים מהמיטה, כיסיתי, התנצלתי, ליטפתי, נישקתי בירכתי ושאלתי את עצמי, איך יכולתי לכעוס על מלאכים שכאלה?