חתונה ומועדון זמר ים תיכוני

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

אחד היתרונות בעיסוקי כרקדנית הוא ששום הופעה לא דומה לקודמת. המקום, האנשים, האווירה,כל אלו תמיד שונים ויוצרים חוויה אחרת כל פעם.

לפני כמעט שנתיים, יצא שהוזמנתי להופיע בשני מקומות שונים יום אחרי יום.
העובדה שהם התרחשו בקרבה זה לזה, העצימה את השוני בינהם וגרמה לי להעריך את הגיוון שבעיסוק זה.

התעוררתי לקראת 11בצהרי יום שישי, כל הגוף שלי כאב לי והיה מכווץ, השיעול שליווה אותי בשבועות האחרונים התחיל לדגדג לי מחדש בגרון. נזכרתי שמדובר היום שישי וחוץ ממפגש משפחתי אצל ההורים בדרום, לא מתוכנן לי כלום.
יופי, חוזרים לישון!

נשכבתי חזרה במיטה והרהרתי בהופעה בה השתתפתי יום קודם, במסיבת החתונה של צביקה הדר. היה שמח וכמובן חוויה מסוג אחר,בעיקר לנוכח העובדה שלכל מקום אליו הסתכלתי, ראיתי פרצוף מוכר, אבל זה לא היה הדדי.

אחרי ההופעה עצמה, קיבלנו הרקדניות, אישור להישאר למסיבה. אף אחת מאיתנו לא חשבה לסרב. בין הנשנושים והצ'ייסרים בחדר ההלבשה המושקע,רקדנו והשתלבנו על רחבת הריקודים בכיף גדול,כאשר כל פעם איזה סלב אחר הצטרף למעגל הרקדניות שיצרנו ופיזז איתנו בחדווה.
השיא היה דווקא בקטע הופעה קצר של מרגלית צנעני, בו הקהל כולו, 'פרידמנים' ו'בובלילים' קיפצו יחד בקצב מסחרר. יצרנו מעגל של סלבריטאים שכל אחד בתורו נכנס למעגל ומפגין כישורי אגן לקצב הדרבוקה.


עם ריקי גל במסיבה שאחרי הופעת ריקודי הבטן

חזרתי הביתה מפורקת... אל תראו אותי ככה, אני בכושר די טוב, אבל היה חורף ו'סחבתי' איתי שפעת מלווה בשיעול כבר כמה ימים, פשוט לא הסכמתי לוותר על חווית החתונה של צביקה ובאמת שבערב עצמו הרגשתי טוב! עכשיו הגוף שלי דרש: 'הצילו! מנוחה!! עכשיו!!!'

בעודי מתהפכת במיטה מצד לצד, קיבלתי טלפון מגבר שאמר לי שהוא עורך לאשתו מסיבת יום הולדת באותו הערב במועדון בדרום תל אביב וקיבל עליי המלצה. מה שבאמת רציתי זה לחזור לישון ולדעת שאני לא צריכה לצאת מהבית עד שארגיש טוב, אבל החלטתי לא לחלוק איתו את המחשבות שלי ופשוט נקבתי במחיר גבוה מהרגיל (שהוא יהיה זה שיגיד 'לא תודה' ) אבל פתאום שמעתי אותו אומר 'סגרנו'.

מפאת מצבי באותו יום, והעובדה שההופעה נקבעה להתחיל בשעה 2:00 לפנות בוקר, בן זוגי הצטרף אליי. לא שמענו על מועדון זה בעבר וכשראינו במפה היכן הוא ממוקם הבנו שזה לא מסוג המקומות אליהם אנחנו מגיעים בדרך כלל...

נכנסנו למועדון אפוף עשן, פגשנו את בעלי השמחה וחיפשתי את בעל המקום כדי שיפנה אותי לחדר ההלבשה או חדר צדדי אחר כדי שאוכל להתארגן להופעה. מהר מאוד הסתבר שאין דבר כזה במועדון הנ"ל,כך שמצאתי את עצמי מתארגנת במטבח, כאשר מנות של צ'יפס והמבורגר חולפות על פניי בתדירות גבוהה.

כאשר הזמר סיים מחרוזת זמר מזרחי ראשונה, זה היה הסימן שלי לעלות.
המוסיקה המוכרת שלי החלה להתנגן,התעטפתי בצעיף ובעוד שיערי מדיף ריח מטוגנים פרצתי לכיוון הבמה לקצב הדרבוקה.
הקהל השתלב בין רגע, קם, רקד, מחא כפיים ושר את מילות השירים בלי לפספס אפילו אחת. הנשים הן אלו שהפתיעו אותי הפעם. כל אחת יותר, איך לומר...יותר עצמאית מהשנייה (כלומר אם תעצבנו אותה, היא לא צריכה לקרוא לבן הזוג שלה שיסתדר את העניינים, היא תסתדר לבד.!.)

אחרי מספר ריקודים הזמר חזר לבמה והמשיך לשיר תוך כדי שאני רוקדת עם הקהל במקום, מאוחר יותר סיפר לי בן זוגי את החוויה שהוא עבר בתור המלווה שלי.
הוא התיישב לו בצד, אחרי כמה ריקודים בא אליו הזמר ושאל אותו:"מתי היא יורדת?"
והוא ענה לו בנימוס:"עוד מעט, אני לא יודע בדיוק" הזמר חיכה מספר דקות ושוב שאל אותו. אחרי כמה פעמים נמאס לו לענות את אותה תשובה, ובפעם האחרונה שהוא נשאל מתי אני מסיימת, ענה לו בן הזוג שלי בשפה עממית משולבת בתנועות ידיים (שעד אותו יום לא ידעתי שיש לו) :" אנ'לא יודע מתי היא יורדת! מה הבעיה שלך?!? אתה רוצה לשיר, תעלה! תעלה תשיר איתה!" והזמר, שהופתע גם הוא מהאשכנזי העצבני, ענה לו :"ב'סדר, הלו, תרגיע.. תרגיע.."

סיימתי את ההופעה, החלפתי בגדים (במטבח כמובן) והצטרפתי לשולחן המשפחה שהזמינה אותי להופעה, להרמת כוסית.
לפתע קלטנו בין אורחי המקום אישה צעירה שנכנסה עם סל שבתוכו ורדים. 'נערת הפרחים' אנחנו מכנים אותה בינינו כשאנו נזכרים בסיפור.
היא מכרה כמה פרחים לגברים שרצו לפנק את נשותיהן. אותם גברים הלכו עם הפינוק עד הסוף. תלשו את עלי הכותרת,הניפו אותם למעלה ופזרו אותם מעל ראשי הנשים שלהן.
עד כאן רומנטי להפליא.
ההפתעה באה מיד אחרי כן, שפתאום קלטנו שגם את הגבעול הם זורקים לעברה.
ניסינו להבין מה פשר העניין ואחד הגברים הסביר:" מה, אבל שילמתי על כל הפרח..."

נפרדנו שנינו מבעלי השמחה. כשיצאנו, ראינו משטרות בחנייה ושמענו רסיסי אינפורמציה על תקרית של אלימות. נכנסנו לאוטו וחזרנו הביתה גדושים בחוויות תרבותיות חדשות.
כל הדרך הביתה לא הפסקתי להשתעל וגם לא בשלושת השבועות שאחרי.

עכשיו, שנתיים אחרי, נשארה חוויה מערב אחר ומשעשע.