כל ימי חיי חשתי שנורמות חברתיות, הכנעות ללחץ חברתי, הליכה אחרי העדר ודומיהם,
ממש לא בשבילי. מאז שאני זוכרת את עצמי, זה פשוט לא התאים לי וחייתי לי בעולמי שלי,
בבועה הביתית והנעימה שיצרתי לי. זו הייתה הבחירה שלי. פעמים רבות נתקלתי באנשים
שחשו צורך להגדיר, להסביר ולאפיין אותי תוך שימוש במילים כגון: מופנמת, ביישנית,
מפונקת, נחבאת אל הכלים. ואני? מה לי ולהגדרות? לא חשתי צורך להגדיר את מצבי
החברתי/תקשורתי או לתרום מידע ל-למה ו-כמה וכל שנותר לסובבים אותי היה להסביר, כאילו
בשבילי, אך בעצם - בשבילם.
בדיעבד היה משהו משעשע בניסיונם של אנשים להכניס
אותי למסגרת שנוח להם לשים אותי בה. ואני, ישות חופשית, לא באמת הוכנסתי למסגרת
ועל-כן איפשרתי להם לפזר סביבי כריות דמיוניות כדי שיהיה להם נוח, מה אכפת לי? ממגוון
האופציות שהיו לי, בחרתי להשאר אדישה לתופעה זו, בחירה שבאה בטבעיות וממקום אמיתי
ודחקה הצידה תגובות אחרות, כגון: כעס, תסכול, התרעמות על החוצפה להגדיר אותי ולקטלג
אותי או תחושת עצב על הצורך של האחרים בכך. השנים חלפו והפכתי צעירה בוגרת יותר (כי
זה מה שקורה בחלוף השנים). יכולות התקשורת שלי לא השתפרו, אך מצאתי דרכים לעקוף זאת וגם
זה היה תלוי במצב הרוח שלי, צפוייה לא הייתי. הגעתי לגיל בו נחשבתי "מורדת". כולם
מסביבי נשמו לרווחה - סופסוף היה מושג מוגדר שמסביר את ההתנהגות שלי וממופנמת הפכתי
למורדת, שינוי של °180 שהתאים לי. למורדת יכולתי להתחבר, היה בזה משהו מרדני. בתיכון
יש קטע כזה של חלוקה לקבוצות וכמובן, איך לא, הגדרת כל קבוצה במאפיינים שלה. לרוב אנשים
הסתפקו במילה אחת. תארו לעצמכם קבוצה של כ-10 אנשים שכולם מוגדרים במילה אחת.
הכצעקתה?
קבוצת "מורדים" לא הייתה ותהיתי לאן אפנה ולמזלי לא פניתי שמאלה או
ימינה, אחורה או קדימה, פשוט צללתי פנימה והקמתי קבוצה ייחודית רק לי, קבוצה של אישה
אחת, קבוצה נטולת שם והגדרה, אך בעלת אידאולוגיות ברורות. בדרכי הצטרפו אליי אנשים
שונים מקבוצות שונות, חלקם נשארו וחלקם המשיכו הלאה, אך תמיד נותרתי קבוצה של אישה אחת
חופשייה ומאושרת.
גם לאחר שאנו מסיימים את הגן, ביה"ס היסודי, ביה"ס התיכון והצבא
– שלבים מוגדרים בחיי כולנו ולא ממש ניתנים לערעור - ישנם קודים חברתיים לא כתובים
שיש ללכת בעקבותיהם... לטוס לחו"ל לאחר השחרור למסע חיפוש עצמי, לסיים תואר ראשון,
לעבוד בַתחום ולצבור ניסיון או לעשות תואר שני, בגלל שהראשון לא שווה הרבה וכו'
וכו'. כאשר השתחררתי מהצבא (אני חשה צורך לציין שהמילה "השתחררתי" לא מתארת את
הסיטואציה המדוברת. לא חשתי ולו לרגע אחד שאני בכלא או במקום בו אני לא רוצה להיות)
ניסיתי ללכת בשביל ה"נכון" ולא צלחתי במשימה, ניסיתי שוב פעם ושוב לא צלחתי במשימה,
ניסיתי לעלות על השביל בצורה קצת אחרת, לעשות מניפולציה לשביל ולי ועדיין לא הצלחתי.
הלכתי לאיבוד בין כל מה שהיה "נכון" לעשות ולא מצאתי את עצמי שורדת בשבילים הידועים
שמרבית האנשים הלכו בהם. תחושת התסכול הייתה גדולה.
היו ימים שזה הלחיץ אותי, היו
ימים שזה העציב אותי, היו ימים שתהיתי מה יהיה איתי והיו ימים שזה הרגיש הכי שלם שיש
ובימים הללו תהיתי מדוע הקרובים אליי לא מעודדים אותי להגשים את עצמי בדרכי שלי, לא
מנסים להבין שאני עושה מה שנכון וטוב לי כישות חופשית עם יכולת בחירה וחופש בחירה או
לפחות מכבדים את הבחירה שלי לא לעלות על השביל הידוע והמוכר, מה עוד שמבחן המציאות
הבהיר שזה לא עובד בשבילי...
יום בהיר אחד גילו לי שאני מחזיקה בידי מטבע דימיוני
בעל אחיזה חזקה מאד במציאות, ולו שני צדדים: על האחד היה כתוב – אַת ישות חופשית בעלת
חופש בחירה! על השני היה כתוב – עלייך לקחת אחריות על בחירותייך! לקחת אחריות על
בחירותיי כישות חופשית... בהתחלה לא הבנתי מהי כוונת המשורר. אם אני חופשייה לעשות
מה שאני רוצה, כיצד המילה אחריות נכנסת לתמונה? ואז נזכרתי בשיעור שלימדה אותי המורה
מכיתה ט' שתמציתו – "לכל דבר יש מחיר, גם אם את המחיר לא רואים". האכזבה הייתה גדולה
מאד ברגע ההוא וחשבתי שחבל שגם בכל הנוגע לחופש שלי עליי לשלם מחיר כלשהו...
מבחן
המציאות הוכיח לי שאל לי לפחד מהחופש שיש לי לעשות את הבחירות שלי רק בגלל שעליי לקחת
אחריות עליהן, יתרה מכך - שמחתי לקחת עליהן אחריות והתגאיתי בכך שהן שלי ורק שלי, שהרי
אלו הם חיי ולא הייתי רוצה שאף אחד אחר מלבדי יחליט כיצד עליי לחיות אותם. דין וחשבון
הייתי צריכה לתת רק לעצמי בלילה במיטה ולא לאף אחד אחר.
ואתם יודעים מה? לא הייתה
לי כל בעיה להסתכל לעצמי בעיניים ולהכנס פנימה, מעצם הידיעה הברורה שאני בשביל הנכון
לי, שביל שאני יצרתי ואני הולכת בו בשמחה ובששון כל רגע ורגע וגם אם קצת לא קל לעיתים,
זה אף פעם לא קשה וזה תמיד מקדם ומלמד בסופו של דבר.
אז תהנו מהחירות, היא שלכם אם
רק תרצו אותה, אם לא תפחדו ממנה ותחושו שהיא כמשא כבד על גבכם. אך זכרו את המסר של
המטבע הדימיוני – יחד עם החופש מגיעה גם לקיחת האחריות – ואם תנשמו לרגע ותסכימו
לנסות דרך זו תגלו שיש תמורה בעד האגרה ושזו זכות גדולה מאד לקחת אחריות על חייכם.
1.
@ 11/01/2010 - 10:58
היי רויטל כשקראתי את הכתבה מייד חשבתי על הבן שלי שהוא תמיד הולך בדרך שלו, עם החופש שלו, ודרך העקרונות שלו, לפעמים זה גם להרגיש מאוד בודד אני חושבת, לא הרגשת כך מדי פעם?
2.
@ 14/01/2010 - 20:56
היי יהודית, ללכת "נגד" מה שהחברה מכתיבה וכתוצאה מכך להיות מוגדר כ-"שונה" בהחלט כופה איזושהי בדידות ב-לבדות שנוצרת, אבל אחרי שנים רבות של בדידות למדתי שלבדות לא חייבת להיות בודדה ושזו הייתה הבחירה שלי, לא במודע. ברגע שהבנתי זאת הגיעו לחיי אנשים שגם בחרו לא ללכת בתלם או שכן בחרו והם מקבלים את מי שלא. אני שמחה שהלכתי בנתיב שלי בסופו של דבר, למרות הקשיים הרבים בדרך :-)
3.
@ 31/01/2010 - 18:19
היי רוויטל, במהות של 'הליכה נגד הזרם' ישנה שונות בחברתנו, מצד אחד ומצד שני גם הרבה רווחים כמו אוטנטיות, נאמנות לערכים שלי ועוד . גם אני, כמוך מאז ומתמיד הוגדרתי כך. לא כמופנמת כי אם כמנהיגה וכריזמטית, ובחרתי היטב להיות במקומות שטובים לי וכן יש לזה מחיר, כמו גם רווח.אפשר לקחת את הצורך בחופש מתוך בחירה ואחריות למקומות מקדמים ומעצימים . ממליצה על הספר של גבריאל רעם "אאוטסיידרים ומורדים"- מאיר עיניים....מומלץ .
גרסת הרצה - Beta
תגובות גולשים:
4
גרסת הדפסה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
