למוסך עם מיני

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

בחירת מוסך עבור בחורה שמתניידת עם ה- MIO המעוצב שלה לבושה במיני ועקבים, היא משימה שיש לקחת ברצינות. נסו אתם גברים לדמיין איך תרגישו בחנות ללבני נשים, כשאתם מוקפים בתחרה, ביריות וחלוקי משי ומוכרת עם חזות של מורה (רק עם משקפיים הרבה יותר סקסיות) בוהה בכם במבט מלבב עם חיוך מלא הבנה רחמים ודאגה אימהית. ככה, ממש ככה אם לא יותר גרוע אנחנו הנשים מרגישות כשאנחנו במוסך! כאילו נחתנו בכוכב לכת לא שלנו, כמו איילות מרוחות בדבש במרכז שטחי הציד של טיגריסים. לא כיף.

אז האופציות שלנו (שמוכרות לי) העומדות על הפרק הם:
1. להיתלות על כתפו של ידיד אופנוען ולבקש ליווי צמוד לתוך עולמם המלא בגריז של מכונאי רכב, החיסרון של האופציה הוא שהדבר מצריך התאמה מוחלטת ללוחות זמנם של אנשים שתפישת הזמן שלהם לא תמיד תואמת לשלך (כלומר לעומתך הם מאחרים במקרה הטוב או שוכחים על הפגישה במקרה הרע).

2. ללבוש את המיני הקצר ביותר (או מכנסוני "דפוק אותי") וחולצת מחשוף מרחוב אלנבי (בשביל האוטנטיות) ולפלוש בהסתערות נשית רגשנית לתוך המוסך בציפייה שימצאו כמה מוסכניקים שהתיאבון המיני הישראלי לא פוגם ביכולות המקצועיות שלהם. זה מצריך שהייה בחללים לא סימפטיים, מלאי עשן, אבק, גריז וחפצים גדולים בלתי מזוהים שנראים כמו חלקים של רובוטריקים..

3. האופציה המיוחלת מכל, נקראת "המוסך המרכזי". שיבורך מי שהמציא את המושג הזה והגדיר את הסטנדרטים המופלאים האלה. המוסך המרכזי הוא עולם ההיי-טק של המוסכים, זה העידן הבא של הטיפולים המכאניים.



ראשית, כשאני מגיעה למוסך אני לא הנוכחות הנשית היחידה, יש כמה פקידות ועוד עובדות כאלה ואחרות שלמשל מטפלות בתיקונים שאחרי תאונה, מה שמנעים מאוד את האווירה. חוץ מזה המוסכניקים לבושים בתלבושת אחידה, נקייה ומסודרת ואת רובם הלקוח כלל לא רואה כי המוסך עצמו מחולק ל-2 חלקים. החלק המלוכלך והמפחיד מופרד בצורה מאוד ברורה על ידי וילון מפלסטיק ועליו שלט האוסר על כניסת הלקוחות, שם מוחבאת כל הזוועה שלא לעיניי הלקוח. ישנו את החלק השני של המוסך ששייך ללקוחות (וכנראה שעל המוסכניקים אסורה כניסה לשם כי כמעט ולא רואים אותם מסתובבים בחלק הזה). בחלק הזה יש עמדת קבלה מסודרת ואפקטיבית, עמדות שירות וחדר ויטרינה שמתוכו אתה יכול להשקיף על כל המתרחש ועל כל הנפשות הפועלות (רק הנפשות המנהלות מסתובבות בחלק הזה). בחדר הזה יש אינטרנט אלחוטי, מחשב למי שאין לו לפטופ משלו (נדירים אבל עדיין קיימים) ואפילו פלזמה שמחוברת לממיר של הכבלים. חוץ מזה יש גם פינת קפה ומקומות ישיבה נוחים – הכול למען שהלקוח ישב בשקט וימתין בסבלנות ולא יתפוס מקום במעברים ולא יציק עם השאלות. בחדר הזה אתה אמור להעביר את זמן ההמתנה בנחת (ובכיסוס ציפורניים מהציפייה לגזר דינם של מכונאים שעובדים על ה"יקר שלך") וללא קוצים בישבן.

קרה הדבר וה-MIO היקר שלי היה מעורב בתאונה ונזקק לטיפול. MIO הוא MIO ואין יפה ממנו כי החלקים הפלסטיים שלו צבועים בעיצוב ובהזמנה אישית שלך, לכן במידה ויש סדק/שבר/שריטה, גם אם זה לא קשור לבטיחות האופנוע החלקים נשלחים לצביעה. וכאן מתחילה הבעיה. לדעתי יש מאות מיואים רק בתל אביב אם לא יותר, ורק צבעי מוכשר אחד שצובע את כולם. איך זה יתכן? כנראה שהצבעי הזה באמת מוכשר אחרת איך הוא הצליח להשתלט על נתח שוק כזה גדול ולזכות בבלעדיות אצל המוסך המרכזי? סוג של תאגיד הצבעי הזה לא? כמו בכל דבר אחר אין טוב בלי רע, אז במקרה של המוסך המרכזי שפוטר בעיה כל כך לא נעימה לבנות בעלות המיו, הרוע מתגלם בצבעי שמעכב את העבודה זמן לחלוטין לא הגיוני. מזל שיש מוניות רבות בעיר הזאת. ואז, אחרי שבוע של נסיעות מרגיזות עם נהגים דעתניים, אחרי שבוע שממציאים במיוחד בשבילך שיאים חדשים של מחירי נסיעה (80 שקל ממרכז תל אביב לכניסה לפתח תקווה), אחרי שבוע שבו אתה מגלה כי המונה של רוב המוניות משום מה לא עובד והרבה מאוד נהגים שוכחים לשים באוטו את המחירון, אחרי שבוע של עמידה בפקקים שאתה לא רגיל אליהם כשאתה נוסע על 2 גלגלים, כשאתה מקבל סוף סוף את הכלי שלך הפנים שלך מוארות בשמחה ואושר כאילו חווית זה עתה את התגלות האלוהים. הדבר הבא שאתה עושה הוא לשים קסדה על הראש, ולהרגיש כמו בבית על המושב המוכר של המיו שלך ונשבע לא לעשות יותר תאונות.

אולי זאת בעצם מטרתו הנסתרת של הצבעי?