רטרו 2010

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

פעם כשהייתי צעירה ויפה (פחות) אהבתי לרקוד.
כילדה רקדתי אפילו במסגרת פורמלית.
בשנות העשרה והעשרים הזנחתי את הפורמלי כהרגלי ופשוט נשארתי עם אפיק הריקוד כדרך פורקן, בעיקר בערבים עם חברים.

אז קראו לזה דיסקוטק וזה בדרך כלל הגיע עם פדלפון ובלורית שיער נפוחה לרבות עורף ארוך (צעיף טבעי לימים קרים), סלנג שכלל מילים כ: גיזעי, חתיך, שאפה (ועוד כמה שכבר עברו לארכיון) ותנועות דרמתיות שמצריכות מרווח של שניים עד שלושה מטרים בין רוקד אחד לשני.

ואז במהלך החצי השני של שנות העשרים שלי, מישהו זרק לחלל האוויר הערה. מישהו אמר שאיפה שהוא בשנות השלושים עובר החשק לזוז וזה כולל ריקוד שלא נדבר על הסרת "תנועת המושבות" מכורסת המסז'ים בסלון.
קיצר מישהו ניבא שמגיל שלושים בערך אתחיל להתחרדן והחשק לרקוד יתפוגג.

אבל זה לא קרה וגם לאחר שילדתי את בכורי, עדיין חיפשנו מקום מפלט להתפרק קצת מהשיגרה ולרקוד.
ואז החלו להתגלות בקיאים.

המוסיקה הפכה יותר אלקטרונית והדבר השפיע על יכולת התזוזה הפנימית (כן כן אפילו של הטחול והלבלב) פשוט לא זזתי, לא התחברתי וזה היה מתסכל.

השלב הבא היה תחילת תקופת הדקדנס...וואלה באמת דיכא-דנס.
פשוט לא היה איפה לצאת בלי להרגיש כמו אורנה ומשה דץ שבאים לעשות הפעלה בגן.
כולם מסביב היו צעירים הרבה יותר מהילדים עליהם עשינו בעבר בייביסיטר ובכלל הם פיזזו לצלילי שירים שלא ידעו את יוסף.

השנים חלפו והחשק לרקוד אזל... כך חשבתי בכל אופן. לא פעם מסיבות ביישוב היו גורמות לי לחוש תוגה, כי כי כי "מה קורה לי? ממש לא בא לי הרי פעם..."
מה קרה במהלך השנים? השיגרה, המירוץ, הלחץ, השתניתי, התאדתי? מה מה מה?
ביום שישי בפוקס עולמי התברר בדקה התשעים שיש מסיבת סילבסטר וככל יהודיה כשרה יצאתי אל המועדון האקסקלוסיבי בישוב.

הלכנו שנינו וכרגיל, שעה ראשונה הרגליים לא עבדו בסינכרון עם המוסיקה ובכלל לא קרה הרבה ואז לגלמתי כמה שלוקונים של בירה ולאחר מכן אמרו לי שה"ירוק" גם לא רע, אז בצימאוני לגמתי איזו כוס של "ירוק" לא רע, אתם כבר מבינים שאני לא בררנית גדולה ביחס לדברים שמאכלסים לי את הכוס.

וזהו פתאום היה חם ופתאום התחיל להתניע, רקדנו עד אובדן חושים...בעצם עד אובדן בני זוגנו שפרשו הרבה לפני השיא ובשיא עשינו את הלא יאומן, יצאנו בפרץ רגשי במיוחד שכלל משחקי חבל לרבות הנחש בא, קפיצה קבוצתית סגנון דאבל טאץ' ועוד שכאלו.

אפילו הדי ג'יי עזב את עמדת השמירה ולאחר שפיזז קצת מייקל ג'קסון וקצת טיקים לזכר ימי הברקדנס (בחיי שהמתוק הזה היה סוג של רטרו שמונים) דילג איתנו - הבנות ששרדו את הערב, בין דילגיות חבלים ושאר נחשים ובסוף...קצת אחרי "התקווה" שראוי שתסיים אירוע ציוני שכזה, התפזרתי לי הביתה ברגל מעט יותר מדי רוויה, בכדי לגלות ששכחתי את האוטו במועדון.

תודה לדי ג'יי "גבעת חלפון אינה עונה"... ולחשוב שהוא היה בן עשרים פלוס? מה נסגר איתו? יודעים איזה כיף לבלות ערב עם בחור צעיר שמעריץ פדלפונים ועורף ארוך וחושב שאנחנו הוודסטוק אקסטרים של המאה הקודמת?

גלית הראל - כתיבה תדמיתית ושיווקית לעסקים
אתר: www.e-sheet.co.il
אימייל: galit@e-sheet.co.il