יפן זה כאן

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

הופעות ריקודי בטן בחברות ובארגונים עסקיים הפכו פופולאריות בשנים האחרונות, כמו כן הופעות בשגרירויות.
אירועים אלו כוללים ריקודים בסגנון אלגנטי,מוזיקה פחות רועשת ולעיתים משולבת גם סדנת הפעלה קצרה. באירועים לקהל בינלאומי אני תמיד יותר סקרנית ומתרגשת, אך כאשר הוזמנתי להופיע לפני שגריר יפן התרגשתי במיוחד.

"אייגו-או האנאשי מאסקה? ניהונגו ווה האנסה מאסן"..
זה היה המשפט הראשון שלמדתי לומר ביפנית כאשר הגעתי ליפן לפני יותר מ 10 שנים
משמעותו : "האם אתה דובר אנגלית? אני לא מבינה יפנית"

זה היה משפט שימושי ביותר בשלושת החודשים הראשונים שלי שם.הסתדרתי נהדר והרגשתי שלא מצפים ממני ליותר. אבל אז שמתי לב שתושבים זרים עם פז"מ שכזה כבר מתחילים לשלוט בשפה היפנית כי אין יותר מדי ברירה, היפנים יעדיפו לשבור את האוזניים שלהם בניסיון להבין את היפנית שלך מאשר את השיניים שלהם בניסיון לדבר אנגלית.
לכל דבר יש מחיר וביפן שום דבר לא זול.

איך הגענו ליפן אתם שואלים?
אז ככה, חודש אחרי שהשתחררתי מהצבא מצאתי את עצמי ביפן.
לא ממש תכננתי את הנסיעה הזו אבל דברים, איך אומרים.. התגלגלו ככה.

בחופשת השחרור שלי חיפשתי עבודה במרכז בתור או-פר,הלכתי לראיונות בבתים שונים,התחלתי להריח' ברחובות תל אביב את החופש הנשגב ואת החיים האמיתיים כפי שדמיינתי אותם וזה היה הכיוון באותו זמן; עבודה, לחסוך קצת כסף,לנסוע לטייל,אח"כ לימודים- כמו כולם.

בסוף אחד הראיונות אליהם הלכתי, נסעתי לבקר את הדודים שלי ושיתפתי אותם בתוכניות המעבר לעיר הגדולה. תוך כדי הצעות מצידם והסברים מצידי, 'זרקה' דודתי משפט לאוויר,לא היא ולא אני חשבנו על משמעותו באותו הרגע,אך היה זה כנראה משפט שסלל את השנים הבאות של חיי..
"בשביל מה לך לעבוד בתור או-פר? יהיה לך את כל החיים לטפל בילדים.. סעי ליפן, תעבדי,תלמדי וגם תוכלי לחסוך כסף..אה כן, ויפן פשוט מדהימה".

באותו רגע הרעיון נשמע לי כל כך מופרך, שלא העליתי בדעתי לחשוב עליו ברצינות. יפן רחוקה, כל החיים גרתי בקיבוץ,איך אסתדר לבד בעיר הגדולה במרחק עצום כל כך מכל המוכר לי?
אימי שהצטרפה למפגש הוסיפה שכדאי שאתנסה בחיים בעיר כאן, קרוב אליה לפני שאני נוסעת לחו"ל.. נו מה.. אמא או לא אמא?



אני זוכרת עד עכשיו את הלילה של אותו יום. בעיקר אני זוכרת אותו כי לא הצלחתי לישון. הראש והבטן ניצבו לפתע זה מול זה, קדו אחד לשני קידות כבוד ופתחו בסיבוב קרבות על חשבון שעות השינה שלי.
הראש טען שאין צורך למהר,חו"ל יגיע בזמנו, זה הרי יותר הגיוני להישאר קרוב למשפחה בשלב זה וכאשר אחליט לנסוע לחו"ל, לפחות אתכונן כמו שצריך.וגם לחיות לבד בעיר הגדולה..בישולים, כביסה..ניירת.
אבל הבטן, הוי הבטן.. לה היו תוכניות לגמרי אחרות ודרכים מוזרות לתת 'נוק אאוט' לכל מי שמתמודד מולה. היא לא צריכה אפילו להסביר. היא פשוט שידרה לכל התאים בגוף שזה הדבר הנכון לעשות כך שבסוף גם הראש השתכנע.

את השבועות הבאים העברתי בתכנון הנסיעה.
קביעת תאריך, הזמנת כרטיס, יצירת קשר עם חברים של דודתי מתקופת השהות שלה ביפן כמה שנים קודם לכן.
הזמן עבר כל כך מהר ולפני שהספקתי לעכל את העניין כבר הייתי ביפן.

יפן אכן מדהימה מעבר למילים.(ולזה צריך טור נפרד)

גרתי בקיוטו 3 וחצי שנים. עיר ציורית עם נהר במרכזה, הרים מסביב, עצים כתומים כאש בסתיו ומלאי פריחה לבנה וורודה באביב. גלויה ממש.

בכל שהותי ביפן עבדתי ולמדתי קליגרפיה יפנית (כתיבה יפנית בדיו על נייר אורז) ותוך כדי כך למדתי גם את השפה היפנית עצמה.
באחת התערוכות בהם השתתפתי, אחד מחברי קבוצת הלימוד כתב את המילה "ריקוד" ביפנית בסגנון "גיושו" (השני מארבעת סגנונות הכתיבה העיקריים בקליגרפיה היפנית, שנחשב לסגנון זורם ועגול אך עדיין שומר על מסגרת קווים ברורה לקריאה).

באותה תקופה עדיין לא עסקתי בריקוד הבטן, אך היות ותמיד ריקוד,באשר הוא, דיבר אליי,תרגלתי גם אני את כתיבת מילה זו עם המכחול, והוקסמתי לראות שכתב זה גורם למילה 'ריקוד' להראות קצת כמו בלרינה המסתובבת סביב עצמה עם רגל אחת מכופפת וידיים לצדדים.
בכלל, כתיבה עם מכחול נראית כאילו המכחול עצמו רוקד,והדיו שנשאר על הנייר הוא שובל תנועת הריקוד...


"ריקוד" ביפנית

היפנים אינם ששים לדבר אנגלית גם כאשר הם יודעים את השפה. הם לרוב נבוכים ומתביישים לטעות, כך שלעיתים עדיף ללמוד יפנית ולחסוך מבוכה לכל הצדדים.
עד היום אני דוברת מעט את השפה, למרות שחוסר השימוש בה משכיח גם את מה שידעתי.

לפני קצת יותר משנה פנו אליי משגרירות יפן להופיע במסיבת פרידה מהשגריר היוצא.
כמובן שהתרגשתי ושמחתי כי מאז שעזבתי את יפן, כל דבר שקשור לארץ זו מלהיב אותי ומזכיר לי את אחת התקופות היפות בחיי!

כבר ציינתי בעבר שאחד האלמנטים שיוצרים הופעה טובה,הם התאמת תוכן ההופעה לקהל. גם בריקוד בטן זה כך. מהיכרותי עם היפנים,ידעתי שהם יעריכו אלגנטיות,רוך ותחכום.
יצרתי את ההופעה שלי בהתאם.

"קומבאן ווה, אוגנקי דסקה? ווטאשי נו נאמאה ווה ליאור דס" – "ערב טוב, מה שלומכם? שמי ליאור"
כך נפתח הנאום הקצר שלי ביפנית.
הנוכחים, כולל עובדי השגרירות הישראלים הופתעו לגלות שהרקדנית שהזמינו דוברת את שפת המוזמנים.
פתאום שמעתי את אחד היפנים אומר שכנראה למדתי לדקלם כמה משפטים ביפנית, במיוחד לכבודם. הוא החל לשאול אותי שאלות לבדוק אם אני מבינה וכאשר עניתי לו, החלו להישמע קולות הפליאה היפנים הזכורים לי לטובה.
בנוסף על משפט הפתיחה הזה, סיפרתי בקצרה על ריקוד הבטן ועל הרקע שלי בתחום. הם בעיקר התרגשו לשמוע שחייתי בקיוטו, שלמדתי קליגרפיה (אמנות מאוד מוערכת ביפן) ושמצאתי חיבור בין ריקוד המכחול, לזה של הגוף.

סיונארה!