האם אנחנו מודעים לכח שיש למחשבות שלנו ולהשפעה שלהן על חיינו? האם אנחנו רואים
ומבינים את הדרש, הרמז והסוד אשר חבויים בדברי חז"ל: "סוף מעשה במחשבה
תחילה"?
אני לא זוכרת מתי בדיוק הפכתי שבוייה של מחשבותיי, אך כאשר נשביתי, נדמה
היה לי שכל מה שאני עושה זה לחשוב. אם היו אומרים לי שאפשר לחשוב כל-כך הרבה הייתי
מטילה בזה ספק, ללא ספק. ואני לא מדברת על מחשבות ברומו של עולם, לא ניסיתי למצוא
פתרונות לבעיות במזרח התיכון, אני מדברת על מחשבות שכל תועלת לא הייתה בהן, מחשבות
שעשו בי שַמות ותו לא. שלא במודע, התמסרתי למחשבות התמסרות טוטאלית וכשכבר נפל לי
האסימון בעניין, הנזק היה גדול מדי והמציאות בה חייתי העידה על כך בצורה שלא משתמעת
לכמה פנים. באמונה שלמה סמכתי עליהן שהן יודעות מה טוב לי ונכון בשבילי וכל האמונות,
כל הרגשות שחשתי, כל המעשים בהם נקטתי, היו תוצאה ישירה של אופי המחשבות שלי. (האנשת
המחשבות נובעת מתחושה מוחשית מאד שהייתה לי שהן ישויות שהתגוררו בראשי). מאושרת לא
הייתי ולא ידעתי כיצד לאתר את הבעיה ולשים עליה את האצבע והמחשבות לא נידבו איזו
מחשבה שהן הן הבעיה.
חוסר היכולת שלי להוציא את עצמי מהסיטואציה ולהסתכל מבחוץ על
דברים יחד עם חוסר מודעות עצמית, מנעו ממני את ההבנה שהמחשבות שלי מהעבר יצרו את
המציאות שלי בהווה ושהמחשבות שלי בהווה יוצרות את המציאות העתידית שלי. המחשבות,
יחד עם העזרה שלי, תעתעו בי וגרמו לי לעשות מעשים ולהיתפס לדברים/אנשים שלא עשו לי טוב
ולחשוב דברים על עצמי ועל אחרים ששום תועלת לא הייתה בהם. מציאות בה לא טוב לי הייתה
הדרך היחידה שהכרתי וראיתי הרבה סביבי שחיים כך, על-כן הייתי בטוחה ש... ככה זה
בחיים.
בזמנו לא תהיתי האם יכול להיות שהבורא שברא אותי "בצלמו ובדמותו", ברא אותי
כדי שאחיה את חיי כך. היום ברור לי שלא ושלחיות כך זה פספוס של מעשה הבריאה המופלא
הזה. בזמנו לא חשתי שאני מפספסת משהו. מבחינתי המחשבות בסך-הכל נתנו ביטוי לאמת שלי,
לה הייתי נאמנה, ולא האמנתי בפספוסים ובטעויות. היום אני עדיין לא מאמינה בפספוסים
ובטעויות, אין חיה כזאת מבחינתי, אך לחיות חיים שלא טוב לי בהם... מה הטעם
בכך?
להתחיל להסיר שכבות ולחקור מהן הסיבות להימצאות המחשבות המסויימות הללו
בראשי, ליצירת המציאות הלא טובה הזו, לבחירות הלא מקדמות בהן אני נוקטת או במילים
אחרות, להתעורר, זה כלל וכלל לא פשוט. בתהליך ההתעוררות שלי עברתי שלבים רבים.
בחלקם סרבתי לשחרר כעס רב שסחבתי עמי, סרבתי להאמין שמגיע לי שיהיה לי טוב (לא משנה
כמה שיקרתי לעצמי וטענתי ש"ברור שמגיע לי שיהיה לי טוב"), סרבתי לקחת אחריות או ליתר
דיוק לא הבנתי את ההיגיון בלקחת אחריות על סיטואציות מסויימות בהן מישהו פוגע בי או
כועס עליי על לא עוול בכפי, למשל. או אם חינכו אותי בצורה מסויימת כיצד אדע לנהוג
אחרת וכו' וכו'. לקח לי זמן מה להבין שאני לא מסתכלת על זה מהכיוון הנכון, שאני אפילו
לא מנסחת את זה כראוי, אך ברגע שהבנתי את העקרון חשבתי אחרת וכך היה ביכולתי ליצור
לעצמי מציאות טובה יותר ואני אסביר: מישהו פוגע בי הפך ל-אני בחרתי להפגע, הוא נגע לי
בנקודה רגישה ועימת אותי עם עניין זה או אחר. אף אחד לא רוצה לפגוע בי. מישהו כועס
עליי הפך ל-אני כועסת על עצמי בעניין המדובר. אני לא מסוגלת לכעוס, מכיוון שכך חינכו
אותי הפך ל-מתי בפעם הראשונה מנעתי מעצמי את הרגש הזה, מדוע נמנעתי ממנו וכיצד אני
מתקנת את החוויה הזו. אך הבעיה לא נפתרה לחלוטין בהבנה הזו, מכיוון שאז עלתה בי
השאלה- כיצד אתפקד במציאות טובה יותר? אני יודעת לתפקד כשרע. כשרע אני יודעת בדיוק
מה עליי לעשות - לחשוב ולחשוב ולחשוב עוד קצת, לבכות, לריב עם מי שמזלו לא שפר עליו
ונקלע בדרכי, להיות ממורמרת, להיות דרמתית ולהאשים - שום דבר יעיל, בקיצור.
וכשטוב?
מה לעזאזל אני עושה אז? כיצד אני מתמודדת עם זה? כשאני חושבת על זה אני לא יודעת אם
לצחוק או לבכות. לרב אני צוחקת, אך יש בזה משהו עצוב. בנוסף - בתהליך ההתעוררות שחררתי
דברים רבים ובזמן שחרורם חשתי שאין לי מושג מי אני בלעדיהם וכיצד אני ממלאה את החלל
שנוצר. יתרה מזאת, לא היה לי מושג כיצד אתמודד עם החלל עד שאבין מי אני וכיצד אני ממלאה
אותו. אך היקום תמיד שלח לי (ועדיין שולח) מתנות קטנות שמאירות לי את הדרך כפנסים
בשביל חשוך ואט אט האור התפשט והחושך תפס פחות ופחות מקום וניתן היה לנשום באמת
ולחייך באמת ולא בכאילו וליצור מציאות ממקום יודע ומודע, מציאות שאפשר להתגאות בה
בפני הבורא.
הבורא שאני גאה שברא אותי בצלמו ובדמותו ולו רק בגלל שברא את כולנו
ביצירתיות אינסופית ולכל אחד יש את המציאות היחודית לו ולכל אחד יש את הדרך המסויימת
לחוות דברים ולראות אותם ולהרגיש אותם ולו רק בגלל שאני מיוחדת ואין עוד אחת כמוני
בכל העולם כולו. אני מיוחדת לו, אז מי אני שאני לא אתייחס לעצמי בדיוק כך? באיזו
זכות אני לא אמצה את החיים הללו עד תום ואהנה מכל רגע ורגע ואחשוב מחשבות חיוביות
וארגיש רגשות של אהבה ללא תנאי ואאמין שהכל לטובתי ולא אהיה ביקורתית כלפי אף אחד ולא
כלפי עצמי ופשוט אצור מציאות מלאת חיוכים ואהבה ותודה ולא אתמסר למחשבות השליליות,
לפחד, לאשמה ולחוסר האמון?
לכל אלה שהצטמררו מעט מעצם הזכרת הבורא אני רוצה לספר
שאני לא אדם דתי, אך אני מאמינה שלקיום שלי יש מהות ושחיים רק פעם אחת (בגלגול הזה)
ושאין שום סיבה ממש ממש טובה לפספס זאת ולא להודות כל יום על החיים המופלאים שניתנו
לי.
לא משנה במי מאמינים וכיצד מסתכלים על הבריאה, אנחנו חיים ונושמים ויש לנו את
הנשמה שלנו ואת הגוף שלנו ועלינו לטפל בהם הכי טוב שאנחנו יכולים ואל לנו לוותר או
להתפשר או להתעצל או להתקרבן. זכרו שאיך שנחשוב, כך המציאות שלנו תראה. ככל שנתמסר
למחשבות הפחות טובות שלנו ונאמין להן, כך ניתן להן יותר כח, נהיה חלשים יותר ולא ניצור
מציאות מתוך מודעות עצמית...
1.
דנה רוזנאי
@ 31/01/2010 - 23:20
את באמת מיוחדת ואין אחת כמוך כל כך נהניתי לקרוא אותך וכל כך הזדהיתי , המשיכי להאמין בדרכך והיצמדי רק לטוב כי החיים האלה הם באמת מתנה מופלאה , ססגונית וצבעונית.
2.
@ 08/02/2010 - 20:34
תודה דנה כתבת תגובה זו ביום הולדתי אז זה קיבל משמעות כפולה ומכופלת מבחינתי.
3.
@ 08/03/2010 - 11:02
רויטל בור טוב! הזדהיתיעם כל מילה , הכל כ כך נכון בהבנה , ואני משוכנעת בתוצאה , שהיא משחררת ומרגישה חופשי וקל. אבל אני עדיין מעט תקועה בלשחרר כעסים , אני מחליטה לשחרר , וזה כאילו יותר חזק מה עושים כדי שזה יהיה יותר קל? תודה!!!!!
4.
@ 10/03/2010 - 22:24
היי אוסי, ללמוד לשחרר את הכעסים מתוך מקום שמבין מה הפעיל אותנו שם זה תהליך. רק תרגול יעשה את זה יותר קל ואט אט זה ייהפך לדרך חיים. תמיד חשוב לשאול את עצמך "למה?" ואפילו אם זה יהיה לאחר שהפסקת לכעוס זה בסדר. לאט לאט תתחילי לשאול למה באמצע התחושה ואחר כך תשאלי עוד לפני שתתחילי לכעוס (וכמובן שלכעוס זה בסדר, כן?). הכי חשוב לקחת אחריות על הסיטואציות בהן אנו נמצאים ולהאמין שאף אחד לא רוצה להרע לנו ושהכל לטובתנו ומהמקום הזה בוחרים לא לכעוס ומבינים שעדיף לבזבז את האנרגיה על הבנת הסיטואציה ולא על כעס נטו. אם את רוצה לתת לי דוגמה, את מוזמנת לשלוח למייל שלי (למען הפרטיות).
גרסת הרצה - Beta
תגובות גולשים:
4
גרסת הדפסה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
