הרוב קובע. לגמרי!

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

היה כתוב בעיתון שחיצי האהבה של קופיפדון התקלקלו קצת בזמן האחרון, כי עובדה. יש יותר ויותר אנשים שאין להם עם פרטנרים רומנטיים עד סוף העולם ואין אף אחד שמסתכל עליהם במבטים מאוהבים ואף אחד שנוגע בהם או מתקרב אליהם.

לבדידות יש קצב משלה. הוא משגע. הוא ממכר וסוחף. אני נורא רוצה לדעת למה צריך לכתוב על זה כתבות בעיתון ועוד להציג את העניין הזה באור כל כך שחור.

מה. חסרים אנשים שמאוהבים בבדידות שלהם? שלא היו מחליפים אותה בשום פרטנר מנוזל לצידם שיתיישב בכבדות ויתנשם על כל פסיעה שהוא עושה?

רומנטיקה זה דבר שלגמרי מפריזים בערכו. זה משגע אותי.


צילום: אילן כרמי

בודדים זה אנשים חסרי מזל. אף אחד לא עוזב אותם בשקט. הסביבה שלהם כל הזמן מנסה לתת ולהחדיר טעם לחייהם ולשדך להם מישהו שיאהב אותם ושיישב איתם בחדר ויעביר את הסבל שלהם בסבבה.

בתור אחת שלא שותקת לעולם, פתחתי קבוצה באינטרנט וקראתי לה "ארגון הלבבות הבודדים המאושרים". הזמנתי את כל שישים וחמישה האחוזים שהעיתון הכריז שהם הנדבך המדובר מהאוכלוסייה, והבטחתי להם שאצלי אף אחד לא יעקוץ אותם, ושבקבוצה שלי אף אחד לא יכריח אותם לחפש אנשים עם מסיכות שאפשר וצריך להתחבר אליהם.

זה לא שהחברה שלנו באמת מתעניינת כל כך בשלוות נפשם של הבודדים בקרבה. זה רק שהם שופכים אור לא משהו על הסביבה שלהם עם הפנים הנפולות שלהם והכביסה שהם תולים בפרצוף מדוכא והמוצרים הזהירים שהם בוחרים בסופרמרקט ומערכת החוקים שאין להם והוויאגרה שהם לא צורכים והמבטים העצובים שהם שולחים לעבר זוגות מחובקים ברחוב.

בגיל שלושים-ארבעים, אם אתה לא מסודר, כבר אין לך יותר מידי זמן להסתלבט בים ולחלום בהקיץ על מה היה קורה אילו. הלו! יש לך שעון שמתקתק לך על הנשמה. תתחיל לזוז. אולי נדמה לך שאתה חופשי כמו ציפור, אבל אתה ממש לא. אתה צריך לעשות מה שכולם עושים. אפילו שכולם, במקרה הזה, הם לא הרוב.

שישים וחמישה אחוזים מהחברה שלנו הם אנשים בודדים.

לא הגיע הזמן שמישהו יבין שהרוב באמת קובע?!