געגועים לשפיות

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

"היי נעים מאוד. אביגיל".
הושטתי יד מנומסת, כשאני מקווה שהיא לא רואה את הפרצוף שעשיתי כשגיתית הציגה בינינו. הופתעתי מלחיצת היד החזקה והבטוחה שלה. וואלה. נראית ילדה טובה אבל מתה להוציא משהו.
נתתי לה להזמין את הדרינק שלה והקפדתי להשאיר את החיוך. אמרתי לגיתית שתלך לחפש לעצמה התרגשויות אחרות. 'אפולה' ידועה ברומנים הליליים הקטנים שלה. גיתית הזכירה לי שזאת החברה שלה שאני מתכננת להשתלט עליה ואני אמרתי לה שלא תהיה קטנונית.

גיתית היא חברה טובה. נפגשנו לפני מיליון שנה כשהיה הכי אין להיות לסבית ואני עוד עקבתי אחרי האופנה. אלא שמהר מאוד גיליתי שגיתית לא שונה בהרבה מהבבונים שהעלו לי את הסעיף. אז נשארנו חברות. צעד שגוי מצידה, צעד שמח מצידי.
כשנשארנו לבד על הבר, פניתי אל שרלין:
"יאללה מותק. אני פה בשביל סיפורים. תשפכי".
במקום לשלוח אותי למקום שבו החברים שלי יודעים מה לעשות עם המוזרויות שלי, היא שלפה מהתיק פנקס ועט וציוותה: תתחילי לכתוב!

לקח לי בדיוק דקה להתאושש מהתדהמה על זה שמצאתי מישהי שזורמת איתי בלי לגמגם, והמתנתי בציפייה. קיוויתי שמה שלא יהיה לה להגיד, כדאי שיהיה ממש טוב.
"אז ככה" שרלין לקחה שלוק חזק מהבירה שלה ופתחה: "פגשתי אותו במעון לכלבים נטושים. איש חסר בטחון ברמות של אוגר מבוהל, אבל עם כריזמה של זמר מזרחי ודמיון של נחש בוגר ה'פורום'. הוא סיפר לי שהוא סוכן מוסד לשעבר".
"אה... הוא?! כלומר... גבר?!" עדיין הייתי תקועה במשפט הראשון. למה תמיד עובדים עלי! באתי לבר של לסביות כדי למצוא סיפורים על נשים מעצבנות, ומה אני מקבלת? עוד סיפור בבון? בשביל זה לצאת מהבית בלי להתאפר?!


צילום: אביגיל אגלרוב

"את כותבת או לא?" נבחה עלי התאומה שלי ואני השתתקתי וחזרתי לפנקס כשאני כותבת במרץ. סוכן מוסד. אוקי.
"אז כמו שכולם יודעים, כדי לתחזק מערכת יחסים שתעבוד יפה ולא תתפרק לתהומות השגרה והשקרים, צריך לצאת לשתות הרבה. וזה מה שעשינו. חיינו ככה בסבבה, עבודות מזדמנות ביום, שתייה מוגזמת בלילות. לאף אחד לא היו תלונות. לאף אחד לא היה כוח לריב. שנינו נורא רצינו לדעת מה יקרה בסוף.
ערב אחד יצאנו לבדוק פאב חדש של בית כנסת רפורמי. היו עשרה אנשים בפאב. לא כולל אותנו, את הברמן והדיג'יי. אחד התמהונים שם ניגש אלינו והציג את עצמו בתור שמעון, חזן בית הכנסת 'דת פור יו'. הוא אמר שאנחנו מקסימים ביחד.
ערן הסתכל עלי, ואני הסתכלתי עליו בחזרה. לשנינו עבר אותו רעיון מחופף בראש. ידענו שהגיע הזמן להרוג את סיפור האהבה הזה ולהפוך אותו לטלנובלה מזירת התאבקות יפנית, אז שאלנו אותו אם יש לו סמכות דתית להשיא אותנו.
בטח שהייתה לו. הייתה לו גם סמכות להפוך נשים לגברים, ולהיפך, וגם יכולת לרפא נדודי שינה. הוא שאל אותנו אם אנחנו רוצים את החבילה האלטרנטיבית או את הקלאסיקה הרפורמית.

בחרנו בקלאסיקה, הצבנו שני עדים לידינו: הברמן ההיפי שהיה גמור משאכטות שהוא הגניב בביקורים התכופים שלו בשירותים, ורקדנית בטן שחיפשה מנהל אומנותי.
שמעון נתן לנו את כל הרפרטואר. שבע עשרה ברכות, פאניקת הכוס השבורה, ריקוד מטפחות עם הכלה, ותמונה גדולה מתוך הנייד שלו, כדי שנזכור ולא נשכח.
הוא איחל לנו שהאהבה והאושר יגורו בבתינו ושנהיה שמחים לעד.
כבר היה ממש מאוחר אז לקחנו מונית הביתה, ובדרך חשבתי, בעזרת אדי האלכוהול שהתחילו להתפוגג לטובת קול ההיגיון שהתעקש להסתנן: מכל הדברים הפסיכים שעשית בחיים, זה בטוח הסוף. אין עוד משהו שתוכלי להמציא שיעלה על זה".
"ומה?" אני שואלת אותה כשההלם שקיבלתי גבר על הקנאה במישהי יותר מטורפת ממני.
"ומה – מה! וזהו. אחר כך התגרשנו, היינו צריכים לעבור טקס גירושין דתי, אל תשאלי".
"לא! מה קרה באותו ערב. הגעתם הביתה ומה. מה חשבתם? מה הרגשתם?" אני מתעקשת למצוא קווים של שפיות בסיפור הג'וני ווקר הזה.
"מה חשבנו!" היא פולטת בבוז "הוא המשיך לקטר על המינוס שלו, וזהו! אם את רוצה איזה סיפור רומנטי מואר בנרות, זה לא אני, מצטערת".
"ותגידי" אני הולכת עד הסוף על תפקיד האישה המרובעת שתפס אותי לא מוכנה "ומה, סליחה שאני שואלת, אבל מה, איך זה מסתדר עם... את יודעת... בכל זאת. נו. גיתית?!"
"בואנה, את ממש חיה בסרט, אה? מה העניינים איתך! אני הולכת איפה שטוב לי, לא איפה שמכתיבים לי. אני עושה סקס עם מי שבא לי, מתי שבא לי וכמה שבא לי. את ממש תקועה, בחיי!"

"נו, איך היא?" שואלת אותי גיתית בעיניים נוצצות בדרך הביתה.
"לא בשבילך!" אני יורה בפסקנות "תסגרי את הסיפור הזה. תעשי לי טובה. מה את נתקעת על בת זוג אחת, באמת, לא מתאים לך! רוצה לעלות אלי לקפה, מותק?"