אני קמה בבוקר וזה מתחיל. יצאתי אל העולם ואלפי גירויים תחושתיים, מחשבתיים ורגשיים
פוגשים אותי. מזג האוויר, התנועה על הכביש, הבוס שחייך אלי הבוקר או לא, הילדה שלי שרבה
איתי לפני בית הספר הבוקר, הפרסומות בטלויזיה, המוזיקה ברדיו... אין לזה סוף. עומס
מטורף שבתוכו רובנו מתנהלים ושבתוכו קשה להפריד ולזהות מה גרם למה ומתי. אז בשעה 17:00,
אני כבר מצליחה לשים לב שכואב לי הראש, אבל ממש אין לי מושג מה ייצר את אותו הכאב. אולי
אני מאד עייפה, אבל לא ממש מבינה למה, ואולי יש מועקה לא ברורה בפנים, שאני לא יודעת איך
לקרוא לה.
ואז הגוף שלי, חכם ומדויק הרבה יותר ממה שאני חושבת, ממשיך להעצים את
התחושה כדי למשוך את תשומת ליבי, ממשיך לדבר איתי עד שאשים אליו לב, עד שלפתע אני מוצאת
עצמי מוצפת בתחושה והנה היא כבר לא תחושה, וכבר לא כאב ראש, והיא הופכת להיות כל כולי
ומשתלטת עליי, הכאב התגבר, אני כבר לא זוכרת ממה הוא התחיל, עכשיו אני "עצבנית", ואף
אחד, אפילו אני, לא מבינה על מה ולמה...
היום החלטתי להקשיב היום החלטתי
לבדוק מה בעצם קורה שם ? ואולי יש משהו חדש ללמוד. ההקשבה שאני מכוונת אליה, מגיעה
מעולם ההתמקדות. שפת ההתמקדות היא פשוטה ומדויקת, היא מלמדת אותנו ליצור דיאלוג עם
התחושות הפנימיות ומאפשרת למצוא מחדש את השפה של הגוף. תהליך ההתמקדות מתחיל בהקשבה
פנימה. הקשבה שלא תמיד זמינה ולא תמיד קלה לנו, הקשבה שדורשת מרחב נקי, חסר שיפוטיות
וביקורת, הקשבה שבאה מתוך אהבה ואמפטיה. למי? לא ייאמן – אבל לעצמי...
הפעם אני לא
צריכה להיות היועצת, לא צריכה לתת פתרונות לאף אחד, צריכה רק לספק לעצמי את המקום
הכול-כך נדיר, את המקום שכולנו מחפשים, המקום שבו מישהו רק מקשיב. כשאני מקשיבה יש
קודם כל בלגן. התחושה הענקית, זו שמקודם קראתי לה "עצבנית" מנסה להשתלט, ומתחתיה,
מצדדיה, מלפניה ומאחוריה צועקות עוד תחושות. אז אני עושה סדר, ותופסת מרחק מכל
הערימה הזאת ומוצאת את עצמי בנפרד מכל החלקים האלה, ואז, רק אז, אני יכולה להתחיל
להקשיב. לבחור את התחושה שהכי קוראת לי בכאן ועכשיו ולהדהד פנימה שאלות. לבדוק תשובות,
לחפש.
פתאום באות
המילים אם אני באמת מקשיבה, באמת מתפנה אל עצמי, פתאום לתחושה הזו יש שם. פתאום
יש בהירות, פתאום יש הבנה. פתאום מתוך הבלגן זוהר לו המרכז - ברור, מחובר, נוכח. מרכז
עשוי מילים, מילים שמתארות תחושה, מתארות רגש, מתארות נפש. מילים שאני יכולה להגיד
לעצמי, ואני יכולה להגיד למי שעומד מולי והם הכי נכונות והכי מדויקות והכי מחוברות אל
מי שאני, אל מה שמספר לי הגוף שלי. ועכשיו, אני יכולה לקחת עט. אני יכולה לשבת מול דף
חלק, ואני יכולה לתת למילים להוציא את התחושות לפועל. אני יכולה לראות שחור על גבי לבן
את מה שאולי לא העזתי לחשוב, אני יכולה לתת ביטוי לאותם רבדים עמוקים שהסכימו להיחשף
רק בזכות אותה הקשבה נקייה ועדינה אל עצמי. אני יכולה להעמיק, לצלול עוד פנימה.
להרחיב את התחושה, ללמוד אותה ולראות את התובנות מקבלות חיים וממשות על גבי הדף. אני
יכולה לברוא עולמות חדשים, אני יכולה לשחרר סיפורים ישנים, אני מחוברת כל-כך עמוק אל
הגוף והתחושות, שהמילים הכתובות חושפות בדיוק את מה שקורה כאן, ועכשיו:
" חושבת.
מחפשת את הבהירות, את הדיוק. את המלה שמתארת כאן ועכשיו את התחושה הפנימית שלי. את
המילה שתבטא עבורי מה בדיוק אני מרגישה כרגע. את המשפט שאיתו אצליח להסביר גם לך. את
המילים שאיתם אצליח להפריד את כל השאר ולהגיד את עצמי, באותנטיות, בפשטות, בדיוק עמוק
ומפלח. מרגישה. את המרכז הפיזי שלי, את התחושות שמתיישבות במקומות שונים בגוף, את
הגודל שלהם, הצורה, המרקם, ובעיקר מה הן עושות לי, מאיפה הן נולדו ומה הן באות לספר לי.
את המרכז הפנימי, היציב, הזוהר, שמחובר עמוק לתוך שורשי האדמה והרקיע, שנמצא שם תמיד,
שהוא האמת שלי. מחברת. יוצרת את הקשר. מוצאת את המילים שיסבירו את התחושות, את
הסיפורים שיתנו קול לגוף, את המקום הנקי, העמוק, האוהב שבו אני יכולה לשמוע את
הסיפורים הכי פנימיים, הכי מדויקים שלי עצמי ולהוציא אותם החוצה אל
העולם."
בוחרת בכיוון חדש אני בוחרת בתהליך הזה. בוחרת ללמוד אותו,
להתנסות בו. בוחרת להעניק לעצמי ואולי גם לאחרים סביבי כל יום מחדש את מתנת ההקשבה.
לומדת בתוך ההקשבה הזו להפריד ולזהות ולבחור. לבחור את התחושה הנכונה שלי, את המילה
המדויקת שלי, את הסיפור שלי. בוחרת לחבר את הגוף והתחושות אל מילים וסיפורים, בוחרת
לאפשר לכתיבה להיות עבורי כלי ביטוי וריפוי וגילוי ועיבוד. בוחרת בעצמי.
מאת רעות נפתלי וטלי חיים אזולאי, יוצרות ומנחות סדנת "כיוון
חדש".
1.
אילנית
@ 21/11/2010 - 16:44
בחיים צריך להתחדש. לא להישאר תקועים במקום. אני בעד להתחדש בדברים ולחדש את הסביבה שלנו! אני עכשיו בשלבים כאלה של חידוש וכשאתה מחדש את הסביבה שלך אתה מקבל ויברציות טובות גם מבחוץ. אז אני קונה בגדים חדשים והולכת למעצב שיער (ולא סתם ספר...), אני גם מרצפת מחדש את הבית שלי (המבצע של אלוני כמובן, כמו כולם) כדי שכשאני חוזרת מותשת אחרי יום עבודה אחזור לפיסת גן העדן שלי. תהיו מאושרות בנות. ותתחדשו!
גרסת הרצה - Beta
תגובות גולשים:
1
גרסת הדפסה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
