שנים רבות לא הכרתי אותי, משום שלא התעסקתי איתי. לפגוש את עצמי היה משהו שלא
הייתי מוכנה לו, לא במודע אמנם, אך כך היה. הרבה יותר קל היה לי להתעסק בענייניהם של
אחרים, אפילו של אנשים שלא ממש הכרתי...
"א' לא מבינה אותי ולא מנסה
אפילו" "ב' לא עובד בעבודה שעושה לו טוב, למה הוא מעולל זאת לעצמו?" "ג' לא מבינה
שהיא נראית מצויין ומתעסקת כל הזמן בחיצוניותה" "ד' לא מתמודד עם עצמו ובורח כל
הזמן" "ו' חושבת שהיא הכי חכמה, כזאת מתנשאת" "ח' עסוק בעצמו כל הזמן ולא רואה אף
אחד ממטר" "ט' היה אמור לדעת שזו תהיה התוצאה של מעשיו" "י' ממש מגעילה
אליי"
וכך אני יכולה להמשיך עוד ועוד. זה היה ממש ממש קל להתעסק בענייניהם של
אחרים, לשפוט ולבקר אותם, לחשוב שאני יודעת אותם ומאילו מקומות הם פועלים. יש פתגם
ערבי שאומר: "החיים הם כמו אופניים, אם קל לך-סימן שאתה בירידה" וזה מדוייק
להפליא. זה היה קל, לא כייפי, לא עשה לי נעים ובנוסף גרם לי למיגרנות. ירדתי וירדתי
והירידה הפכה לנפילה ונפלתי ונפלתי עד לנקודה בה אמרתי: "מספיק, הגיע הזמן
להתעורר!". כשכבר הבנתי שעליי להתעורר לא חשתי כלום, לא ידעתי מאיפה אני באה ולאן אני
הולכת - הלכתי לאיבוד ולא הבנתי מדוע. על-מנת להבין מדוע לא הייתה לי ברירה אלא לפגוש
את עצמי ולהתחיל להתעסק בענייניי. הניסיון להבין אחרים, הניסיון לעזור לאחרים,
הניסיון להראות לאחרים את האור, הניסיון לשנות את המציאות הקיימת גזלו ממני כמויות
אנרגיה אדירות ונותרתי עם באר ריקה. לא ידעתי כיצד אני פותרת את הבעיה – איבדתי את
עצמי ולא ידעתי היכן למצוא אותי.
מה יעשה לי טוב? לא ידעתי... מה אני רוצה לעשות? לא
ידעתי... מה אני מרגישה באמת לגבי עניין זה או אחר? לא ידעתי... חשבתי שאני מכירה
אותי, אך זו הייתה מחשבה שקרית שהובילה לאמונה שקרית.
הגבול בין העניינים שלי
לענייניהם של אחרים היה בלתי נראה. * אם בשל האיכפתיות, הדאגה והאהבה הרבה כלפיהם. **
אם בשל המחשבה שאני יודעת טוב יותר. *** אם בשל העובדה שזה היה כוחו של הרגל שגרר תגובה
אוטומטית שכזו. גיליתי שכל הסיבות הללו הם תירוצים בלבד ואני אסביר מדוע: * אם אכפת
לי ואני דואגת ואוהבת, אזי - אני גם סומכת על ב' שהוא יודע מה הוא עושה, למרות שהוא
עובד בעבודה שעושה לו לא טוב ובכלל, לא בטוח שהעבודה היא הגורם ל-לא טוב המדובר. אני
לא מבקרת את ג' על התעסקותה בחיצוניותה. אני רואה ומרגישה את ד' שלא מתמודד עם עצמו
ובורח. ובשלוש מילים מאד מדוייקות: אוהבת ללא תנאי. ** אם אני חושבת שאני יודעת טוב
יותר בנוגע לענייניו של מישהו מהמישהו הזה, אזי - זהו סימן מובהק לכך שעליי להנמיך
את רמת החשיבות העצמית שלי. *** אם זהו הרגל שגורר תגובה אוטומטית, השימוש בביטויים
הללו לבדו מדליק נורה אדומה ודורש הסתכלות פנימית תוך שימוש באור הנורה. אין
תירוץ טוב מספיק להתעסקות בענייניהם של אחרים. "בשם האהבה" גם לא תופס, מפתיע ככל
שזה ישמע, משום שזוהי לא מהות האהבה. כשם שלא הייתי רוצה שיאהבו אותי כך, אל לי להביע
את אהבתי כך. עליי לתת מה שברצוני לקבל. האירוניה היא שתמיד התעצבנתי כשהתעסקו
בענייניי ולא הבנתי באיזו זכות ומה ההיגיון בכך (בהתחשב בעובדה שזה מה שנתתי, זה מה
שקיבלתי) . הרי אני חושבת ומרגישה בדרכי שלי, אני רואה דברים בעיניים שלי דרך החוויות
שלי, עניין זה או אחר מעוררים אצלי דברים מסויימים – העולם שלי הוא שלי ואף אחד לא
יכול לנחש, או ליתר דיוק כל אחד יכול רק לנחש ואנו לא עוסקים פה במשחק ניחושים נושא
פרסים. כל אחד מפרשן בדרכו שלו, מהראייה שלו, משתמש באוצר המילים שלו, ממה שזה מעלה בו
ופרשנויות הם לא מענייננו גם כן.
האסימון הזה שנפל, קטן ככל שהיה, זעזע את כל עולמי
באחד הזעזועים היותר מעוררים שחוויתי, כזה שממנו אין דרך חזרה, כזה ששינה את מי
שהייתי. אט אט הפכתי מודעת לכמות הזמן ומשאבי האנרגיה שהשקעתי בענייניהם של אחרים
וכשמשקיעים רוצים לראות תוצאות, לא? התוצאות שהניבו ההשקעות הללו היו – חיכוכים,
מתח, כעס, עצב, תסכול, חוסר אונים – "אוקיי, זוהי לא השקעה טובה" אמרתי
לעצמי. כשהתחלתי להתעסק בענייניי שלי הייתה תמורה בעד האגרה והיא לא אחרה
לבוא. ככל שהתעסקתי יותר בענייניי ופחות בשל אחרים, אחרים התעסקו פחות בענייניי וזה
לכשעצמו היה נפלא. לפתע פתאם גיליתי אותי, התחלתי לחבב אותי ואז לאהוב אותי עם כל
גילוי וגילוי. האהבה הגדלה כלפי עצמי הניבה אהבה גדולה יותר כלפי הסביבה – אהבה ללא
תנאי. ואני אוסיף לסיכום עוד שלוש מילים מאד מדוייקות לתאור המצב: Win Win
Situation
גרסת הרצה - Beta
תגובות גולשים:
0
גרסת הדפסה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
