אתמול בערב לאחר יום עמוס לעייפה, אחרי ששלושת
הילדים שלי הלכו לישון, צלצל הטלפון. על הקו היתה מישהי שמכירה אותי אבל הקשר איתה הוא
"שלום, שלום". אני יודעת על קיומה והיא יודעת על קיומי, לא פחות ולא יותר. היא התקשרה
אלי לבקש ממני להצטרף לפרוייקט מסוים בהתנדבות. אמנם לא מדובר בפרוייקט ענק אבל הוא
דורש השקעה של זמן, משאבים, אנרגיות, ארגון וטלפונים.
שמעתי את המצוקה בקול
שלה ואת הרצון שלה לגייס אותי לפרוייקט. היא הסבירה לי למה זה חשוב ומה היא מתכוונת
לעשות וקול קטן בתוכי רצה להגיד לה "את יודעת מה? בסדר, אני מצטרפת, מה צריך
לעשות"? אבל קול אחר בתוכי היה חזק יותר, אותו קול אמר לי : "צילה תרגעי. אני מבין את
הנכונות שלך ואת הרצון שלך לעזור ולהצטרף, במיוחד כשמבקשים ממך עזרה, אבל האם יש לך
משאבים להשקיע בזה"? והאמת... אין לי משאבים מיותרים. בשילוב בין בית, לימודים, עבודה,
ילדים, קניות, כביסות, נקיונות בישולים והתנדבות בקהילה קצת קשה להכניס עוד
פרוייקט. מצד אחד היה לי לא נעים להגיד "לא" בעיקר על רקע העובדה שביקשו ממני עזרה
ולא היה נעים לי לאכזב. מצד שני נזכרתי במשפט שקראתי פעם בספר הדרכה : "כשאת אומרת
למישהו אחר כן ולא מתאים לך, את אומרת לעצמך לא".
שאלתי את עצמי מה אני באמת רוצה
לעשות והתשובה שלי לעצמי היתה מאוד ברורה. אני לא רוצה להשקיע מהאנרגיה שלי בפרוייקט
הזה וכל השקעת אנרגיה אולי תמצא חן בעיני הסביבה אבל תבוא על חשבוני ועל חשבון
משפחתי.
בעבר, הייתי רותמת את עצמי למשימה הזאת אפילו אם זה היה גובה ממני מחיר
יקר. הייתי עושה הכל כדי לרצות את הסביבה, כדי לקצור פידבקים וכדי שיגידו לי כמה אני
נפלאה ונהדרת. על מזבח "המה יגידו עלי" הסכמתי להקריב את עצמי, זמני, כספי, האנרגיה שלי
והזמן שגזלתי ממשפחתי. היה לי כל כך חשוב למצוא חן בעיני הסביבה שהייתי מוכנה לעשות
כמעט הכל כדי שיחשבו עלי דברים טובים וכדי שלא יחשבו עלי שאני אדם שלילי ואגואיסטי.
היה לי חשוב להיות משמעותית בחייו של מישהו אחר עד כדי ניסיון פתטי שהסביבה תיצור בי
תלות ולא ינטשו אותי. בפועל, ככל שהקרבתי את עצמי לסביבה התרחשו 3 דברים. הדבר
הראשון שהתרחש הוא שהסביבה קבלה אותי כמובן מאליו והתחילו לזלזל בהשקעה שלי. הדבר
השני היה שהמשפחה שלי התחילה לכעוס עלי שאני גוזלת מהם אנרגיה ודבר שלישי, אני כעסתי
על עצמי. בשורה התחתונה יצא שכרי בהפסדי למרות כל השקעת האנרגיה והרצון להיות הכי
בסדר בעולם.
היום לאחר תהליכים שעברתי הבנתי שאי אפשר לחיות כך מתוך רצון לרצות את
הסביבה. הצורך לרצות גזל ממני המון אנרגיה חיונית שהתחלתי להשקיע אותה בעצמי, במשפחה
שלי ובפרויקטים שנועדו לקדם אותי. התחלתי לעשות לביתי וזה נפלא ונהדר. התפנה לי זמן
ואנרגיה והייתי פנויה נפשית לבדוק מה אני רוצה לעשות ולממש. אין לכם מושג איזו תחושת
הקלה זו וכמה עול זה מוריד מהכתפיים שלי. היכולת הזאת להגיד את המילה "לא" שחררה אותי
ממחויבויות שלא רציתי לקחת אותן על עצמי מלכתחילה.
בלב שלום ובמצפון נקי אמרתי לה
שאני לא לוקחת על עצמי את ביצוע הפרויקט והרגשתי עם זה נפלא. לא רק בגלל שאמרתי "לא",
אלא גם בגלל שהרגשתי נוח להגיד את מה שאני חושבת מבלי לדפוק חשבון לסביבה. הרגשתי נהדר
להיות קצת אגואיסטית ואינטרסנטית לעצמי. כבר לא מעניין אותי מה יגידו עלי ומה יחשבו
עלי ואם מישהו יחליט להעלב מכך שאני לא מוכנה להענות לרצונותיו וגחמותיו, זוהי החלטה
שלו.
ואתם? איפה אתם בחיים שלכם עדיין מרצים את הסיבה בניגוד לרצונכם ובניגוד לצו
מצפונכם? ומדוע אתם עושים זאת?
צילה שנהר – יועצת זוגית, אישית ומגשרת.
מטפלת גם און ליין 050-6402526 http://www.tzila.co.il
גרסת הרצה - Beta
תגובות גולשים:
1
גרסת הדפסה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
