זיכרון פרטי

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

לכל אחד יש את יום הזיכרון האישי שלו. אנחנו עוברים מיום השואה ליום הזיכרון, עדין לא ממש מעקלים מה קרה ל 6 מיליון יהודים. במעבר עדין מתחילים ללמוד להכיר ולהבין, מה קרה במהלך ה-62 השנים האחרונות במדינתנו.
יום הזיכרון שלי הוא יום מיוחד.הרבה מאוד שנים היום הזה היה שנוי במחלוקת אצלי.
שנים יום הזיכרון שלי היה יום יומי ולא יום בשנה כמו אצל רוב אזרחי מדינתו.



אבי ניסים תמים ז"ל עלה בגיל 16 למדינת ישראל עם תנועת הנוער ה"עובד ולומד" מטוניס הוא סיפר למדריכיו כי הוא בן 18 וכך עלה לארץ עם אחיו.לאחר שנים הצטרפו אליו רוב בני המשפחה.מיד בהגיעו לארץ ה"תאקלם" בצבא ההגנה לישראל.נלחם בכל המלחמות הקים בסיסים שונים ברחבי הארץ אפילו ביום שנולדתי הוקם בסיס בצפון הארץ.
אך בשבת בבקר בשנת 1976 והוא בן 41 ואני בת 4 אבי קיבל דום לב ונפטר. אחריי יש שני אחים צעירים יותר ולפניי עוד ארבע בנות בוגרות יותר. ביחד כולנו שבעה ילדים בגליים שונים.במשך שנים לא ממש הבנתי מה קרה ?איך היה? אך תמיד הוא היה גיבור מלחמה.מהיום שאני זוכרת את עצמי כל משפחתי מבקרת פעמיים בשנה בבית ה"חיים " כמו שאימא שלי קוראת למקום הזה, שכולם מבקרים בו בכדי להתייחד עם היקרים להם. פעם בשנה ביום האזכרה ובפעם השנייה ביום הזיכרון לחללי צה"ל. שנים השתתפתי בכל הקייטנות של יתומי צה"ל ואז מתעוררות השאלות איך אבא שלך נהרג –נפל. ואני הרבה מאוד פעמיים התבלבלו לי המילים. אני זוכרת שאחי הצעיר מכולם בעל דמיון מפותח היה "מספר" עליו סיפורי גבורה שונים,פעם בחיל הים,פעם בתותחנים, פעם צנחנים העיקר שהייה הגיבור שלו ושל כל המדינה.ואני היית כועסת וכואבת.

במשך שנים התחמקתי מהסיפורים איך אבי נפטר –נפל- נהרג.לא חשבתי שהוא היה גיבור. המון טיפולים נפשיים עברתי. קבוצתיים,אישיים ואישיים מאוד.
היום שבני בכורי משרת את מדינתו בגאווה.אני מבינה כי כל אחד צריך לשרת את מדינתנו. המבוגרים שבינינו עשו זאת מבלי לשאול שאלות. מבלי לנסות להתחמק ולהשתמט מכל סיבה אפשרית.
היום אני מבינה שכל תפקיד ואילו הקטן ביותר ב"צבא ההגנה לישראל" נעשה בכבוד גדול הם עשו זאת באהבה גדולה ובכבוד רב למען הקמת המדינה.

מחר בבקר בפעם הראשונה מרשה לילדי הבוגרים להצטרף לבית ה"חיים" לראות את היום המיוחד שלנו כעם שמתייחד עם יקיריו. אחד חייל במדים ושנייה תלמידת תיכון. במשך שנים רציתי להגן עליהם מפני האבל והשכול. אך מבינה כי חייב להיות דור המשך שצריך להגיע
ולעשות כבוד לאדם ששירת בכבוד את המדינה.במשך יותר מ20 שנה ולא חשוב האם הוא נהרג בקרב או נפל בשבי או מת מדום לב.אחרי כל כך הרבה שנים.הוא בנה ותרם למדינה.

היום אני מסוגלת יותר מתמיד להבין את אמי {שתבדה לחיים ארוכים} שבכל פעם כשהיא רואה חייל ישר הדמעות מתחילות לזלוג מענייה.היא הייתה במקלטים כשאבא שלי נלחם על החופש שלנו.היא רואה אותו בכל חייל במדים ולא חשוב באיזה חיל הוא או מה תפקידו.

הזיכרון הפרטי שלי משותף להרבה מאוד ילדים שהכרתי בילדותי.הרבה ילדים נלחמו בתחושות, ברגשות עם הזיכרון. שעבורם זה חוסר זיכרון.הזיכרון שונה מאחד לשני אך לכל אחד לפחות במדינתו יש הרבה במשותף. יש לנו בסך הכל 24 שעות של התייחדות עם האנשים שבנו, נלחמו ועיצבו את מדינתנו. ניתן להם את הכבוד המגיע להם נרכין ראש אך נצא ונשמח ביום עצמאותנו.