סטוץ או חיבוק

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

לא משנה מה עשיתי לו, נמרוד רצה רק להתכרבל.

נפגשנו ביולי. כשהעיר רתחה מחום ומעצבים. הגופיות המנופחות שלי גרמו לו לחשוב שיהיה כאן סיפור אהבה, אבל אז הוא קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה מהמכון הבינלאומי לעצבות בלוס אנג'לס, ביקשו ממנו להיות המסחרר התורן במחלקת החשיבות העצמית של התדמית הגברית הטיפוסית.

אז הוא הלך. בינינו, אתם הייתם מסרבים להצעה כזאת שווה?

גם ככה לא היה לי יותר מידי מה לתת לו. אחרי שבועיים הוא שלח גלויה צבעונית עם הרבה ים וקשקש על משרה מכובדת וימים טובים וחתם: מתגעגע.

מתגעגע בתחת שלי. כבר הייתי שקועה לגמרי ברומן הוירטואלי החדש שלי עם "מאבד האחיזה" מתל מונד. גברים מוכי גורל זה הכי בשבילי. מה לי ולגברים מתגעגעים? חוץ מתמריץ מדגדג להתעללות הם לא עושים לי כלום. אבל אפילו אני לא יכולה להתעלל בגבר שנמצא מעבר לים. התמקדתי ב"מאבד האחיזה" שלי. הוא היה בטוח שרודפים אחריו חייזרים. זה העסיק אותי מספיק לילות.


צילום: צור ריכטר-לוין

אחר כך התחיל החורף, ואיתו איזה שבעים שעות ברציפות של שידורי "האח הגדול" ושכחתי מהעולם.

אתמול, בדיוק כשהמעצבנת ההיא יללה שהיא "לא יכולה יותר"! נשמעה דפיקה בדלת. בהתחלה התעלמתי, כי היה יותר מעניין לראות אותה בוכה, אבל הדפיקות לא נפסקו. להיפך הן התגברו. הלכתי לפתוח את הדלת כשאני מתכוננת לנבוח הכי חזק שאני יכולה, ונאלמתי דום כשראיתי אותו עומד בפתח, עם חיוך רחב נוהם לי: היי בייבי. חזרתי".

ממתי סטוצים של שלוש שניות לאקט זוכרים אותי אחרי שלושה חודשים, וממתי בדיוק אני הבייבי שלהם? מה, העולם התחרפן?!

רציתי להגיד לו שיחזור כשמזג האוויר יתבהר קצת, אבל הוא כבר נכנס פנימה, התיישב על הספה שלי (בבית שלי!) והודיע שהוא חייב קצת חום ואהבה. שהוא זקוק למגע. שהוא צריך חיבוק.

"תגיד לי" מצאתי את המילים ואיתן את העצבים די מהר "אתה לא אמור להיות איזה תותחן לשעבר בגולני, מלך השערים של השכונה, והמשורר השווה שמפיל נשים כמו זבובים מהתיכון?! מה נסגר איתך?!"

הנביחות שלי לא עבדו בכלל על המטר שמונים ושתיים הזה עם שבעים ואחד השרירים העשויים היטב שלו. הוא גם השתזף שם קצת והמראה הכללי שלו היה די סבבה. אני לא אומרת. אבל מה עשיתי רע בחיים שאני צריכה עכשיו לעזוב הכול וללכת להתחבק עם מישהו שאני מכירה שתי דקות ושמעניין אותי כמו שמעניינת אותי התחזית בתאילנד.

"אוף, הטייץ הדהוי הזה כל כך מחרמן אותי" העליב נמרוד את הטייץ שיש לי כבר שמונה עשרה שנים "בואי, בייבי. את תאהבי את זה. תפסיקי להילחם בדחפים הטבעיים שלך".

הלכתי אל הזרועות השריריות, מה אכפת לי. עם תקווה חסרת בסיס שמוטב שיהיו כמה גבולות שייחצו בחיבור המבטיח הזה. כי אהבה מהשמים בשבילי זה אחד שיסתכל עלי במבט חצי מזלזל כשהוא מדבר איתי על אושר. אחד שיעשה במקום לתאר, ושירגיש במקום להיאטם. איש של באמת. איש של חיוכים מהבטן, ולא של קלוזאפים. לא יודעת.

תהרגו אותי, אבל נשמע לי עלוב ולא ריאלי להתחנן לחום ואהבה במקומות עם הכי פחות סיכויים לקבל אותם, במקום פשוט ללכת וליצור לעצמך עולם כזה שיש בו מישהו על באמת שייתן לך את החום והאהבה האלה, שהחיים שלך לא ממש שווים בלעדיהם.

אבל כל אחד והשריטות שלו.