כל הזכויות פרוצות

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

פתחתי עסק ללבבות שבורים. באים אלי אנשים כדי לשטח בפני את המצוקות שלהם ואני אומרת להם שיהיה בסדר אם הם רק יהיו מבסוטים מעצמם. הם קונים את זה. שמים את הכסף האחרון שלהם אצלי והולכים להאמין בעצמם, במקום בציפורים.
הטירוף שלי עושה את העבודה. יש לי עיניים צוחקות. זה גורם לאנשים להקשיב לי.

אני לוקחת את ההשראה שלי לעצות מפגרות מהאינטרנט. עולם שלם מפוצץ בסיפורים שכל הזכויות שלהם שמורות. גם בסיוטים שלי וגם על סמים כבדים לא הייתי חולמת להעתיק אותם. מה נסגר עם אנשים, באימא שלי.
"אין לי אף אחד לחבק בלילה. הבדידות עושה אותי חולה. יש לי שדים בראש."

לא, כי אם לא היו מזהירים אותי, בטוח הייתי מעתיקה את זה.
האנשים האלה, שדחוף להם לקרב את כל העולם אל החיים המצחיקים שלהם, משתמשים באותו היגיון כדי לבוא אלי ולקבל עצות מפגרות לחיים שלא צריך להסתכל עליהם.
הם בוכים קצת כשאני אומרת להם שייקח זמן לנסות לתקן, ושבינתיים הם יכולים להגיד עוד כמה משפטים לא ברורים באינטרנט שלהם ושלא כדאי להם לשים אזהרות מפחידות כי אף אחד לא ירצה לגלות להם סודות. אחר כך אני מצלצלת בפעמון הסגול הקטן שלי כדי לרמוז להם שהגיע הזמן להתחפף ושגם ככה הם יבשו אותי.
זאת החלטה מאוד קשה, ללכת אל מאמנת לזיוני שכל. צריך הרבה אומץ בשביל זה.
אני מנסה להגיד להם שלשמוח זה נס מהשמים, אבל זה כמו לדבר אל הקיר. אם אני משתתפת בצערם, לעומת זאת, הם מרימים את הראש ומרגישים יותר טוב. הם באים אלי עם הסרטים שלהם, השגרה החונקת שלהם, הטלוויזיה הממכרת שלהם ושמים הכל על העולם שלי ומסתכלים עלי בעיני עגל. התפקיד שלי זה לשפר אותם, אלא שהחיים שלי כל כך מצחיקים, שאני עובדת רצח על ההסוואה.

מרוב שאני מדברת כל היום עם אנשים שאין להם רצון להגיע לבוקר שאחרי, אני הולכת לטייל ברחובות בלילה ושורפת מכוניות של אנשים שנראה שיש להם יותר מכרטיס אשראי אחד. שטויות. הם יכולים לעמוד בזה. בן אדם מוכרח שיהיו לו תחביבים.

פעם התלהבתי קצת יותר מידי ושרפתי את המכונית הלא נכונה. היא הייתה שייכת לאיזה מטופלת שלי. אישה בהריון מתקדם עם הורמונים משתוללים שחיפשה את החיים שלה ובאה דווקא אלי.
לא היה יותר פשוט לזרוק את העצבים שלה על בלוג באינטרנט עם טקסט שמבקש נשיקה על הפה, ואז להגיד שהזכויות שלה שמורות ומי שיעיז להעתיק ממנה היא תרדוף אותו עד הירידה של השער האחורי בגיהינום?

דווקא מתאים לי להיות מאמנת לשיפור החרטה. קטעים עם החיים האלה. אנשים מחייכים אלי ומספרים לי שקשה להם עם אהבה וזה עושה לי טוב, אני קולטת שלא רק החיים שלי מחורבנים.
אני משווקת את עצמי במפגשים של יצורים הזויים שמציעים את מרכולתם לאוסף של יצורים אחרים שרק מחכים שתורם יגיע להציע את השירותים הלא נחוצים שלהם. כשמגיע תורי להשויץ מה אני יודעת לעשות, אני נעמדת כמו מוט שתקוע בתחת של בן אדם עצבני במיוחד ואומרת בשקט ובפרצוף מבוהל שאני מאמנת זונות לתקשורת נכונה עם הסרסורים שלהם.
בדרך כלל מוגשת ארוחת בוקר במפגשים האלה, אז אנשים לא ממש מתרגשים ממה שאני אומרת. הם מחסלים את החביתה שלהם לפני שהיא תבין מה קורה לה ותברח להם מהצלחת למקום שבו ישפרו את הייעוד שלה וישדרגו אותה לסלט ערבי קצוץ.
בסיבוב הלילי האחרון שלי ראיתי את השכן שלי משקה את הגינה. זה היה לי קצת מוזר שזה מה שיש לו לעשות בשלוש לפנות בוקר, אבל הוא היה מבסוט כמו ילד קטן. הוא אמר שזה עוזר לו לישון טוב.
הייתי מנתחת את הדחף הזה שלו, אבל האימה שרצה לו בעיניים השתיקה אותי. רק אמרתי לו שעדיף לראות טלוויזיה כי אין לנו מים לבזבז על חרדות שווא.