המשפחה

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

בבסיס אנחנו משפחה מאוד מורכבת,ככה גדלנו. כולנו מורכבים.
אימא בגיל 19 שודכה לבחור בן 40 ילדה לו ילדה וברחה ממנו לפני שהפכה לשפחה.
אבי היקר לא ממש מצא את אהבתו בזוגיות ולכן קם,לקח את שתי בנותיו והמשיך את חיו עם אמי היקרה.
נקודת הפתיחה. שלוש בנות קטנטנות בהפרשים של שנה אחת מהשנייה,
ומכאן מתחיל מסע הילודה. לאוויר העולם הגיעה בת נוספת לזוג האוהב. לאחר שנה וחודשיים הגיעה,ניחוש נכון, עוד בת.
חמש בנות,חמסה,חמסה, חמסה כן,כן אני הבת החמישית,
שנה ושבוע ובדיוק עברה וכאן התחילו החיים ה"אמיתיים " של זוג היונים.
סוף,סוף הגיע ה"בן " שלו המתין בסבלנות ואהבה אבי,שנה וחודשיים אחר כך הגיע עוד בן והחגיגות בבית המשיכו, מיום חתונתם חלפו שש שנים ולזוג האוהבים יש, ארבעה ילדים משותפים שהצטרפו לשלוש בנות מהורים שונים.
הפכנו למשפחה "ברוכת ילדים", כן כך קוראים לזה. הבלגאן בבית חגג, הצעקות,המריבות הכביסות,הבישולים.
האימא של הבנות התערבה בחיים של כולנו.
האבא של.. עשה דווקא לאימא של.. וככה חיינו.
שנה וטיפ טיפה מלידתו של הבן הצעיר אבי לא עמד במעמסה הנפשית והפיזית לפרנס ולאהוב את כל השביעייה ונפרד מאיתנו בשינה של שבת בבקר.והוא בן 42 בלבד.
כאן מתחיל ה"מסע " של כל אחד ואחד מאיתנו.
התפלגנו, נפלנו, נשברנו, האמת הייתי כל כך צעירה לא ממש זוכרת ואין לי למה להתגעגע או מה לזכור. לא דיברו עליו הוא היה סוג של "קדוש".
אימא שלי הייתה בת 32 עם שבעה ילדים שהצעיר מבין כולם בין שנה וחודשיים.
היא נרמסה, נשברה, החיים התנפצו לה בפנים.
את הניפוץ האישי שלי לא ראיתי בגיל ארבע וגם לא בגיל 16 כשמרדתי, וכעסתי וצרחתי ליחס ותשומת לב.את "הכל" במבט של שנייה קטנטנה בחיי ראיתי ביום לידתו של בני בכורי
ביום שהתאהבתי ביצור הקטנטן שיצא מתוכי. מכאן מתחיל המסע האישי שלי,המסע של ניסיון להבין את כל צירוף הפאזל המפורק.צירוף של ילדים שונים. ניסיון בחיבור של כולם בריחה מכולם. ניתוק מכולם. ניסיון לסלוח לכולם.ניסיון להבין.ניסיון להדחיק את כל מה שקרה והיה.
הסליחה לאמי הגיעה מהר יחסית, הבנתי כמה קשה לאהוב כשאבדת את החצי השני שלך הבנתי כמה קשה לנקות,לבשל, להיות בשביל כולם ולא לראות את עצמך היא לא ממש התאבלה על אובדנה לא הייתה לה אפשרות.אך מזווית אחרת היא עדיין לא מפסיקה להתאבל על אהבתו הגדולה לא שוכחת אפילו לרגע.
מבחינתנו היא לא הייתה, היא ניסתה לתת לכולנו הכל ומרוב שנתנה לקחנו ולקחנו מבלי להגיד אף פעם תודה.
כולנו היום בעלי משפחות אף אחד מאיתנו לא ירד לסמים או לזנות לכולנו ילדים מדהימים יפים וחכמים אך ההתפרקות שלנו גדולה עלינו התפלגנו, נפרדנו.

מנסים היום אחרי שנים לתקן את העיוות שהמציאות הכתיבה עבורנו, מנסים ולא ממש מצליחים לדבר לבכות לאחות את השברים. בתוך המשפחה הקטנה והמשפחה המורכבת והענפה.
כל אחד ואחד מאיתנו מצליח בדרכו האישית והפרטית.אך עדיין לא הצלחנו כולנו יחד כאחים. הצלחנו לחבר בן כל האחיינים.אך בינינו עדיין "עובדים " על החיבור.

גיליתי שכל אחד מבין כל האחים מסתכל על החיים בצורה אחרת.
גיליתי שכל אחד כועס, כואב בדרך אחרת.
גילתי שכולנו אוהבים אך לא מסוגלים להעניק את אהבתנו אחד לשני.
גיליתי כי כל אחד מאיתנו זוכר ויודע דברים אחרת.
אחד מפחד להסתכל על האמת בפנים אחד זוכר כל פרט ופרט, אחד רוצה לא לדעת.אחד רוצה יותר מידי ורק בשביל עצמו.
היום בניסיון לראות להקשיב להכיל כל כולם ואת כל אחד בנפרד היום יודעת שאני בתפקיד המגשרת של כולם ובין כולם. הולכת בין הטיפות לפעמים הטיפה שוקלת טון ולפעמים הטיפה עדינה מלטפת ואוהבת.

אנשים שסוחבים על כתפם מלא,מלא תיקים ללא צורך או שאולי יצטרכו או יזדקקו למשהו מתוך התיק.סוחבים את כל החיים על כתפיים סוחבים את העבר ההווה וגם מדמיינים את העתיד.