הערכה עצמ(א)ית

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

מושג שנשפך עליו דיו רב, מושג שגור בפינו אך קלישאתי ביותר. אף אחד לא ממש סגור כיצד ליישמו בחיי היומיום. לפי הממצאים החברתיים, ההיסטוריים והפסיכולוגיים המין הנשי סובל מהבעיה הנ"ל יותר ביחס לזכרים שבקרבינו. למה נשים יפות, חכמות, מוצלחות ומעניינות מרגישות את עצמן פחותות ערך גם ביחס לגברים אבל ביחס לנשים אחרות? בינינו לבין עצמינו קיימת תחרותיות ועל מה? הרי כולנו באותה סירה טובעת של חוסר ביטחון והערכת עצמית ירודה.

בעיית הביטחון העצמי מושרשת בנו משחר ילדותינו. כבר בגן חובה בארגז החול אנחנו מבינות שהאפשרויות שלנו מוגבלות יותר, ביחס לזאטוטים ממין זכר שסביבנו. ככל שהזמן חולף התחושה הנ"ל רק משתרשת בנו יותר ויותר. רובינו ככולנו סובלות מבעיות ביטחון עצמי נמוך במינון כזה או אחר. פשוט לא כולנו מודעות אליה או רוצות להיות מודעות אליה. בעיית ההערכה העצמית בקרב המין הנשי מתבטאת בצורות שונות ומשונות. המראה החיצוני מהווה גורם מרכזי בתפיסה של עצמינו. לרגע אינני טוענת שהחיצוניות איננה חשובה, אבל פאלטות קטנות שנסלחות אצל הקופיפים השעירים אינן מתקבלות בברכה אצלנו. קרחת אצל הגבר היא סימן להתבגרות וכרס היא כרס בירה וכיו'. אישה עם כרס היא מגה-דבה ואישה מקריחה זה משהו שלא יעלה על הדעת. אדם שחלק גדול מהדימוי העצמי שלו נשען על גודל שדיו, כמה עורו חלק וכמה הינו דקיק איננו יכול להעריך את עצמו יתר על המידה בייחוד שהוא יודע שכל התכונות הנ"ל ברות חלוף.

המבנה הביולוגי איננו תורם להערכה העצמית שלנו. הציפייה החברתית להרבות ולהתרבות מגבילה את דחיית הקץ, ומי שמעיזה למרוד בשעון הביולוגי נמצאת תחת ביקורת עצמית בפרט זו של עצמה. אנחנו לא רחם מהלך כפי שהיינו עד לפני כ-100 שנה אבל הציפייה לקיום מצוות פרו ורבו נמצאת כחרב פיפיות מעל ראשינו היפה.

הנקודה הכי כואבת ובעיתית שבעת אלפים מונים מכל מכשול פיזי או ביולוגי הוא "החצי השני", "האחד", "האביר על סוס לבן", בן זווגינו אשר מהווה את אחת הדמויות המרכזיות בחיינו וסוג של חיקוי למערכת יחסים עם הורינו. הוא גם אחד האחראים להורדת ביטחוננו העצמי לאשפתות. עברנו סוג של מהפך במאה השנים האחרונות. מלהיות רחם מהלך,הפכנו להיות פות מהלך. המאה ה-20 שיחררה את האישה מצד אחד, אבל הבה לא נשכח שהיא גם שיחררה את הגבר, כלומר יותר ממה שהוא היה כבר משוחרר. פעם בשביל להכניס אותנו למיטה הגבר היה צריך לבקש את ידה של העלמה מאביה מולידה והיום הוא רק צריך להזמין את האישה לדרינק, במקרה הטוב. גם כיום גברים ממשיכים להמעיט בערכן של נשים ולא תמיד רואים בהן פרטנריות שוות ערך. מה יותר גרוע מזה שבחיר ליבך גורם לך להרגיש משל היית אחת ממיליון ואם זאת לא את אז הוא כבר יצרף מישהי אחרת לפרנדס ליסט ובקומנט השני יקח אותה למשכבו. תרבות הסטוצים ואינטימיות אינסטנט שזורים ישירות בהערכה עצמית נמוכה של נשים. פעם הדיכוי של האישה הגיע מהבית כיום הוא מגיע גם מהבית וגם מההפקרות. שוק הבשר של שנות ה-2000 מקנה לך תחושה שתמיד יש מישהי טובה יותר ובעיקר זמינה יותר. היחסים בין המינים מהווים נדבך מרכזי בחיי האישה אם לא המרכזי ביותר.

ללא ספק הערכה עצמית היא תכונה שמקורה בתת מודע של הבן אדם. רבים וטובים יעידו שאישה שמתמסרת לגבר על מנת לעלות את ההערכה העצמית שלה הינה חדלת אישים. גם כיום מערכת יחסים עם המין השני מגדירים אותנו בצורה ניכרת. קשה לבטל ביום או אפילו במאה שנה אלפי שנות דיכוי. בהחלט הוציאו אותנו מהמטבח, אבל השליכו אותנו לעולם קר ומנוכר ללא שום תחושת ביטחון. היצרים הביולוגיים שלנו נותרו בעינם אך הפעם הצייד חמקמק מתמיד. התרבות של המאה ה-21 מעודדת את האישה להיות ציידת רק בלי לתת לה את כלי הנשק המתאימים. כך בעצם אנחנו נותרות קירחות מכאן ומכאן. מי שמעיזה לקרוא תיגר על הסדר הקיים נתפסת כממורמרת שאף זכר לא שם עליה. יש לי חברות יפות, חכמות, מעניינות ורגישות שעד עצם היום הזה אינן מכירות בערכן האמיתי. מהיכן תבוא הישועה? משינוי משולב של שני המינים. מבחינה ביולוגית אנחנו לא בנויות לצייד בפיקאפ –ברים , זה רק מדכא את היצר ההתיישבותי שבנו וגורם לכם הגברים, לצאת למסעות ציד עם כדור סרק בקנה. תאמינו לי בנים, אתם תצאו לא פחות נשכרים אם וכאשר ההערכה העצמית שלנו תצמח.