סוטה יצירתי

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

רננה רצתה להתקדם בחיים, ולהגיע לגיל 34 כשיש לה מספר בטלפון שכתוב עליו 'פעמוני' ורק היא תדע שזה הכינוי הסודי לחבר הפרטי המיוחד שלה. זה שאשכרה קיים במציאות ולא רק בדמיון. כזה שבא איתה לארוחות שישי אצל דודה נחמה ושוקל מילים כשהיא שואלת אותו אם השמלה הזאת הולמת אותה.
כמו כל מתבגרת תל אביבית מצויה, היא ידעה שכדי למצוא את הגבר השפוי היחיד שאיתו אפשר להפיח רוח חיים בחלום הסביר הזה, היא צריכה לפתוח כרטיס נחשב באחד מאתרי ההיכרויות.
כמו כל רווקה תל אביבית נואשת, רננה הבינה די מהר שהיום, אם את מכבדת את עצמך, יש לך בלוג פעיל ושוקק חיים שבו את כותבת על המשרה המלאה שלך בתור סטודנטית למדעי הקשקשת, על הטיול האחרון שלך לתאילנד, על בילויים במועדונים המעודכנים הנחשבים, על הכסף של אבא, החמוד הזה, שמפרגן על הכול, ועל החברה הטובה שנעצה סכין בגבך וגנבה לך את החבר הנכון האחרון.

בטח שהיא גנבה לך אותו. סנובית פתטית שלי. הוא חטף מיגרנה מהטונים המתנשאים שלך וקפא למוות מהקור שנשב מהקרש הזה שאת קוראת לו 'גוף הורס'.
לבלוג המהמם שלה, רננה צירפה תמונות עדכניות בהן ניתן להתרשם מהיכולת המקצועית שלה להניף את שערה, לשרבב את שפתיה, ולעפעף בעיניה.
חמישים ושניים גברים, רווקים ונשואים, פנו אליה עם הוכחות מצולמות שגם להם יש עדיין הרבה שיער שאפשר להניף. שמונים ואחד גרושים פלוס ניסו את כוחם בשייקספיריות וטענו שהם מתים לטבוע בתוך עיני הדבש שלה. וזה לא שהם לא ראו טוב. הם לגמרי זיהו את המבט המזויף שנשבע ל"אהבת האדם באשר הוא". הם ידעו שכאשר "אין הנחתום מעיד על עיסתו" זה בדיוק מה שהם יקבלו. עיסה. אבל הם גם ידעו שנשים מתחלקות לשני סוגים: אלה שמזיינים אותן ואלה שמתייחסים אליהן ב"כבוד". לפחות בפומבי.

רננה קראה בעיון ובתדהמה את אוסף הפניות הלא רלוונטי הזה וצייצה בקול אשת העולם המעפן שלה: "אויש! זה לא פייר! מה הם רוצים ממני המזדנבים העלובים האלה. הם לא מבינים שאני איכותית ונדירה?"
אבל הלב שלה עשה "בום-בום-בום" ככל שהאגו התנפח. עלובים או לא. היא מושכת תשומת לב.
היא התכתבה קצת עם עלובי החיים כדי לגרום להם לטבוע יותר בביצה שהם קוראים לה חיים והרגישה שהיא באמת עושה משהו למען החברה.

ואז הגיע אליה יום אחד המסר הבא:
היי (חיוך), אני אשמך לזיין אותך. אני יודע שאני נשמע סוטה, אבל תאמיני לי שאני לא רק נשמע (חחח), אני פשוט אוהב להיות עירום ליד נשים לבושות. שמתי לב שאת לובשת את המותג האהוב עלי 'חלסטרו'. הכוונות שלי הן לא רק מיניות הן בעיקר למטרות אומנות. סליחה. אוננות. אני בטוח שתסכימי להיות המודל שלי. (חיוך?).
במידה וברצונך לאשר את מטרת הסטיה, לחצי כאן.
"בום-בום-בום". שיחקה הנטייה השרלילית של רננה מטקות עם קול השפיות שלה שהתחנן שתלחץ במיידי על כפתור "דווח על תוכן זיוני". שאם לא למטרות כאלה הוא נמצא שם, לאיזה מטרות עוד אפשר להשתמש בו?
אבל במקום לדווח על הסרט הרע שפקד אותה, רננה נכנסה לכרטיס שנשא את הכינוי המקורי: AKLGA – אני כבר לא גומר אחרת, ובדקה אותו בקפדנות:
אפס כוכבים. אפס חברים. אפס פוסטים. אפס תמונות.
אחר כך הם טוענים שאני רעה כשאני קוראת להם אפסים.
רננה הסתכלה על תעודת בוגרת הפקולטה למדעי הקשקשת שאינה נגמרת, שקיבלה מאוניברסיטת פוזאיסטים מקומיים, וניסחה תשובה זהירה אך מזילת ריר:
"אני בדרך כלל לא מגיבה לפניות שלא חודרות אלי, ותקן אותי אם אני טועה, אתה לא מתכוון לחדור, נכון? רק להתפשט, כן? זה נשמע לי די סביר. אני לא פוחדת, למרות שאני אמורה (חחח). בוא אלי הלילה לכתובת הזאת. אתה יודע איפה זה צפון העיר, נכון?(סמיילי נבוך) אם תשמור על דיסקרטיות, בהחלט ניתן יהיה לשקול כאן סדרת מפגשים קבועים."
רננה בטחה בי שאפשר לספר לי את הסיפור על הסוטה הגרוש בן השלושים ושמונה בלי שאתעלף, כי מבינה סוטה נפש חברתה. היא גם הייתה בטוחה שאפשר לסמוך עלי שאשמור לעצמי את הסיפור הדבילי הזה.

היה לי ברור שכל מה שהחברה הסנובית שלי צריכה זה יצור עלוב ודפוק שיקרא בקול רם לשדים שמתרוצצים בתוכה ומתחננים לראות אור יום. היה לי ברור גם שהאולימפוס מקרטון הזה, שהיא קוראת לו אישיות, הולך להתמוטט כל רגע. בגלל זה חיפשתי, וגם מצאתי, באתר הבלוגים העסקי הנחשב היחידי ברשת, את היצור הזה, ושיגרתי אותו לעברה בצירוף הבטחה שהוא הולך לעשות חיים משוגעים.
מאיפה יש לנשים את הרעיון שאפשר לבטוח בי – נשגב מבינתי.