שמוליק דווקא

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

מכל החברים הדמיוניים בכל העולם, דווקא לי יצא חבר דמיוני מעפן שהתחביב העיקרי שלו בחיים זה לעלות על העצבים. והוא אלוף בזה.

המצאתי את הקרצייה הזה כבר בגיל עשר, בעקבות ספר שנקרא 'הבטטה של שמוליק'. בתור ילדה-בטטה גמדית, הזדהיתי עמוקות עם הספר הזה והחלטתי שרק חבר דמיוני חמוד, אוהב, חם ומתחשב, יעזור לי להבין מה רוצה ממני העולם הזה.

שלושים שנה אחרי, עדיין מלאה, רווקה עם תירוצים, דופקת לי בדלת סוזנה מקומה ראשונה שלושה כיווני אויר, ושמה לי בידיים צלחת קובה-סלק כי אני לבד, רחמנות עלי, ויום שישי היום, בכל זאת, ובלי בעל, בלי ילדים, בלי חובות... כאן תמיד מגיע הקטע של ניגוב דמעות דמיוניות, אז אני ממהרת להכריז, בפעם האלף, שדווקא יש לי שמוליק (מקיא בשקט בפינה), איזה קטע, בדיוק עכשיו הוא יצא לעבודה שלו בהייטק. מה, לא ראית אותו במדרגות?

סוזנה מסתכלת עלי בשתיקה. היא אולי אנאלפביתית, אבל לא עשו אותה מתחת לשולחן בשוק והיא לא באמת קונה את הסיפורים שלי על הייטקיסט שלא היה ולא נברא.

ככל שהתבגרתי, הבנתי שאני היחידה שרואה ושומעת את שמוליק, ומכיוון שהוא לא ממש התעניין בי או במה שקורה לי, הפחתתי בהדרגה את הציפיות ממנו, כמו למשל שימרח לי את המיונז על הסנדוויצ'ים, שיוכיח את גבריותו על ידי פתיחת קופסאות שימורים, שיגיד לי שאני הכי יפה בעולם כששומרי משקל זרקו אותי בטענה שאני משחיתה להם את המוניטין... דברים כאלה. לא מסובכים אבל עוזרים לזוז ולנשום קצת יותר בקלות.

אלא שלשמוליק יש עולם שלם שלא קשור אלי. הוא כזה. סוג של חבר דמיוני מודרני. פעם הוא הסביר לי איך זה עובד אבל נכנסתי לערפול אחרי המילים: "אני צריך את החופש שלי". יש לו דעות, אמונות, עקרונות, מערכת שלמה של חוקים שאין לי מושג מאיפה הוא הקריץ אבל ברור לו לגמרי שאני חייבת לשמוע. והוא משמיע, אל תדאגו לו. עם בטחון עצמי של ערס וכריזמה חתול רחוב.

אחרי עשר שנים "ביחד", הוא פתאום הביא לי הביתה את גלוסקה. החברה הדמיונית שלו, והודיע שמעכשיו היא גרה איתנו, כי הזמנים השתנו ואני משעממת אותו רצח.

הלו??!! אתה החבר הדמיוני שלי אולי?? אתה לא באמת קובע לי כאן עובדות ומשתלט לי על החיים, אה?

שמוליק לא מתרגש מהצרחות שלי. הוא ממשיך לחפור, ולחפור, ולחפור, טוען שהוא הגבר שלי ושאני כלום בלעדיו. עוד מעט הוא יחליט שאני בכלל החברה הדמיונית שלו. הוא לא מפסיק עד שאני מאיימת עליו שכבר יש לי יותר ממאתיים חברים דמיוניים אחרים שהסכמתי להם באינטרנט, ושזה רק עניין של קליק להחליף אותו במישהו שממש אכפת לו ממני.

העניינים התחילו להתדרדר במהירות כשגלוסקה ושמוליק הלכו ופתחו בלוג תחת הכותרת המקורית – החיים בזבל. כל יום הם היו רוקדים לי בסלון ריקודים קטנים של אושר על כל אחד שנכנס לבלוג הדבילי שלהם והסכים איתם שהחיים באמת בזבל. והיו להם מאה עשרים ותשעה הסכמות כאלה. בתוך יומיים!


בעוד אני טוחנת בדממה אך בשנאה את המעמולים של סוזנה, הייתי קוראת את הבלוג שלהם ושולחת מכתבים לפסיכולוג שמצאתי ברשת, שהזמין ישראלים מדוכאים במיוחד לכתוב לו ולחשוף הכול. את הצרות, הקשיים, הכאבים והאכזבות, והוא כבר יסדר עבורם את החיים ככה שכל מה שיישאר להם זה לאסוף את השברים, ללכת לים, להיכנס לתוכו ולא לצאת. סוג של דוקטור פיל, רק אגו-מניאק פי אלף.

"יונתן היקר", כתבתי באומץ, "אני כותבת לך כי הגיעו מים עד מותניים. אתה חייב לעזור לי".

סיפרתי לו על שמוליק ועל גלוסקה, סיפרתי לו על סוזנה-מעמולים, סיפרתי לו על שומנים שרק הולכים ותופחים, וסיפרתי לו על הדחף האובססיבי שיש לי לחתוך ורידים, אלא שבגלל האופי הספקני שלי, אני לא בטוחה שזה ממש יעבוד.

"הוא לא כמוני!" שיטחתי את מצוקותיי בפני יועץ אלמוני מצוץ מהאצבע, "הוא לא יודע ליהנות מהרגע ולשמוח על מה שיש. רק תלונות וטענות יש לו. כל פעם שאני רואה 'סקס והעיר הגדולה', הוא רוצה שאמות. הוא מעצבן אותי כל כך!! יש מצב שאתה מסביר לו מי האלוהים היחיד במערכת היחסים הזאת?

"כי הוא משווה את החיים איתי למאסר עולם. מאסר עולם!!! אתה קולט?! כוס אימא שלו הצולעת!! מה הוא היה לפני שהמצאתי אותו? אפס! אויר!"

"בלה היקרה" הייתה התשובה שקיבלתי מהפסיכולוג המצוץ מהאצבע: "אני יכול להמליץ לך על גלולות חדשות נפלאות שיצאו עכשיו. את לוקחת שתיים ביום, עם החביתה של הבוקר, ותוך כמה רגעים אין לך יותר דמיון וגם לא יהיה לך יותר בחיים. רוצה?"