על האשמה

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

ההתמודדות עם האשמה היוותה שלב לא קל בתהליך ההתעוררות.
ההודאה שהרגש הזה קיים בתוכי ושהוא חזק מאד ובעל מניות עיקרי בחיים שלי, הפרה את שלוותי. לאחר חיפוש מודע ואמיץ מצאתי שהאשמה חלחלה לכל מקום.

בהתחלה כל התמודדות עם אשמה זו או אחרת, יצרה אשמה נוספת על תחושת האשמה הקודמת לה. חשתי אשמה על-כך שחשתי אשמה – מעגל קסמים שכזה.
עם הזמן והתרגול למדתי להפסיק לשפוט ולהעניש את עצמי בשם האשמה.
למדתי לכעוס פחות ופחות על עצמי ועל אלו שכלפיהם הפניתי אצבע מאשימה הן מתוך ההבנה שהאשמה לא מקדמת אותי לשום מקום והן מתוך הידיעה שאין על מה באמת לחוש אשמה.
כל מה שמתרחש במציאות שלי בסדר וכך צריך להיות, מכיוון שזה מה שיש ואם ברצוני לשנות משהו, האשמה לא תסייע לי, נהפוך הוא – היא תיתקע אותי במקום נמוך אליו לא מגיעים אהבה, קבלה וחמלה.
עוד גיליתי שמבחינת האשמה כל יום פורים.
היא עטתה על עצמה תחפושות רבות ומגוונות וכאשר חשפתי תחפושת זו או אחרת וגיליתי אשמה, הופתעתי ולעתים כל-כך נדהמתי שנדרש לי זמן מה לעכל את הגילוי המרעיש.
בקיצור – האשמה עשתה עבודתה נאמנה.

אני כותבת על האשמה ותחושה לא אופיינית מלווה אותי בכתיבתי.
ההשערה הראשונה שעלתה בי היא שהאשמה גורמת לי לחוש אשמה על-כך שאני חושפת אותה ברבים.
בֵרור מעמיק יותר העלה גם שההתמודדות עם המקום הזה לא קלה לי.
הבנות אלו עוזרות לי ויותר קל לי להמשיך...

אז מאיפה הכול התחיל?
בהתחשב בעובדה שאנו מתמקדים בגלגול הזה, זרעי האשמה הראשונים נשתלו בבית הוריי...
"יש אנשים שאין להם מה לאכול ואת לא מסיימת לאכול את כל מה שיש לך בצלחת?"
"מה השכנים יחשבו על-כך?"
"עשינו בשבילך כל-כך הרבה וכך את גומלת לנו?"
"למה את לא יכולה להיות כמו א' שלומדת לתואר ראשון ובונה את החיים שלה כראוי?"
אלו דוגמאות למשפטים רבים ומגוונים ששגורים בפי האנשים שסובבים אותנו ובפינו שלנו, מתוך אמונה שזו הדרך "הנכונה" להסביר, לחנך, להראות ומתוך הרגל.
משפטים שעוברים מדור לדור. ירושה שהנזק לו היא גורמת ניתן לשיעור וניתן לעצירה באמצעות מניעת הנחלתם לדורות הבאים.
זרעים רבים נוספים נשתלו במהלך חיי. אחד המשמעותיים נשתל בתיכון בדמות המושג "חטא הגאווה" הלקוח מהספר "אנטיגונה" של סופוקלס.
"חטא הגאווה" משמעו – התנשאות, גאוות יתר, חוסר מתינות.
התחברתי מאד למסר ואימצתי מושג זה. לא באמת הבנתי כיצד האימוץ הזה השפיע על חיי עד שלב ההכרות עם מושג ה-אשמה והטיפול ברגש זה.
ההבנה הזו הייתה הגורם המזעזע שאחריו שוב לא הייתי אותה אחת ולא הסתכלתי על חיי ועל הדרך בה אני חיה אותם, אותו הדבר.

האמונה ב-"חטא הגאווה" יצרה אצלי התניות מאד ברורות:
1) אם קורה לי משהו טוב, משהו רע מוכרח לקרות אחריו, כי לא מגיע לי רק טוב.
2) אם אני חושבת על עצמי דברים טובים, אוהבת אותי, מאמינה בי, מצהירה שאני מדהימה, אז אני חוטאת ב"חטא הגאווה" וברגע שאני חושבת כך או אומרת כך – משהו רע קורה.
לדוגמה – הייתי הולכת ברחוב וחושבת לעצמי שאני אדם נהדר בסך-הכול.
המחשבה הובילה להתניה שאני חוטאת וזו הובילה לתחושת אשמה שהובילה לענישה שהתבטאה במעידה/נפילה/היתקעות במשהו.
זוהי דוגמה אחת מני רבות לכך שחשתי אשמה על-כך שפרגנתי לעצמי או שחשתי טוב עם עצמי ולכך שהענשתי את עצמי.
3) אם חשבתי איזו מחשבה על אדם מסוים, מחשבה "לא טובה", מחשבה שמקורה בחשיבות עצמית, מחשבה שבאה ממקום ביקורתי ולא אוהב ללא תנאי, חשתי אשמה, חשתי שאני מתנשאת ושמגיע לי להיענש על-כך.
האשמה לא הותירה מקום לקבלה ולהבנה שיש כאן תהליך שעליי לעבור ושיש כאן למידה ושהכול בסדר.
עם ההשתחררות מהאשמה התפנה מקום לרגשות שסייעו לי ללמוד לקבל כל אדם באשר הוא ולקבל את עצמי בראש ובראשונה ללא ביקורת.

הכעס הגדול ביותר שחשתי, בכל הנוגע לעובדה שחיי רוויי אשמה, היה כלפי הוריי, אך ברגע שהגעתי לשלב בו לקחתי אחריות על חיי, הבנתי שזו הירושה שהם קיבלו מהוריהם ושעל גילום תפקיד הקורבן אני לא אקבל אוסקר.
בחרתי להיות נאמנה לדרך שלי, לאמונות שלי, לרצונות שלי ודאגתי להבהיר שאני מחויבת רק לעצמי ושעליי לתת דין וחשבון רק לעצמי ולא לאף-אחד אחר.
אותו כנ"ל לגבי מי שעומד מולי – אף-אחד לא חייב לי הסברים או התנצלויות על הדרך בה הוא בחר לחיות.

זכרו את העובדה שאתם מי שאתם וכמה אתם נפלאים בשל כך.
אף-אחד לא עושה לכם טובות, לכל אחד הבחירה לעשות או לא לעשות וכנ"ל לגביכם.
לא משנה מה אחרים רוצים בשבילכם. זה נחמד שדואגים ורוצים שיהיה רק טוב וזה מוערך, אך יש דרך לבטא כל דבר ואשמה היא לא אבן דרך בדרך הזו, למעשה אין לה כל מקום בדרך הזו.
מה שאתם רוצים בשבילכם, זה מה שתופס ומשנה וקובע.
רק אתם יודעים מה טוב לכם באמת וכיצד הכי טוב לכם לממש זאת.

אִמרו בלב שלם ובקול רם, שכולם ישמעו, ללא אשמה ובושה:
* מגיע לי להיות מי שאני ולחיות בשפע ובאהבה.
* אני אוהב/ת ומקבל/ת את עצמי כפי שאני בדרך בה בחרתי ללכת.