סיוט ושמו קלוז'ר

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

בוקר אחד התעוררתי כולי דביקה ועצבנית. כמו לפני שלושים שנה, אולי יותר. כשהייתי מתעוררת דביקה ועצבנית אבל שרה ביחד עם הציפורים, רוקדת לשירים מפגרים משנות השבעים, ומשלחת לבית שלו את זה שישן לידי באותו לילה, שיחפש מי יעשה לו קפה.

בזמנים ההם היה לי תמיד מצב רוח לשירים. לא כמו היום. שאני רק רוצה לחנוק את הציפורים מחוץ לחלון החדר שלי באחוזת סופיים, שכל בוקר צווחות לי באושר: בלה פלור, הלך עלייך, סוף סוף הגיע הסוף שלך. בת שבעים וחמש. יושבת בחמש בבוקר בחלוק ליד החלון, בבית אבות מעפן, עם אזמרלדה וסטלה שבטוחות שהן החברות הכי טובות שלך.


ציור: רפי פרץ

בחיי שלא ככה דמיינתי את הסוף שלי. יכולתי להישבע שהסוף של הסיפור שלי יהיו שני חתולים שמנים וכלב צולע בבית פרטי של בצהלה עם שכנים שאוהבים צהוב, ועם איזה איש נחמד מהאתר ההוא שהייתי מסתובבת בו, איך קראו לו, אוי הזיכרון, קראו לו קרקר עם קפה או משהו כזה... לא זוכרת כלום היום. זה נורא.

דפיקות בדלת. אזמרלדה באה לנג'ס. השם האמיתי שלה הוא אסתר, אבל ככה היא הייתה קוראת לעצמה אז כשלאנשים היו גם את השמות שלהם וגם שמות שנשמעו להם מגניבים וייצגו אותם יותר טוב. מה היא כבר רוצה בחמש בבוקר. אני עוצמת עיניים, מעמידה פנים שנרדמתי באמצע הצעקות על הציפורים, אבל היא כבר לא קונה את ההתחפשות שלי.

"בלה"! היא נובחת. כלבה.

"מה, מה קרה, מה את רוצה"? אני רוטנת אליה.

"תקומי ותתלבשי. בא אלייך איזה חתיך לביקור. הוא אומר שהוא ראה את האור בחלון שלך ושהוא לא זז מכאן עד שתרדי אליו."

שאני ארד? בגילי?

כשאזמרלדה אומרת 'חתיך', היא מתכוונת לגוץ בן שישים ושלוש שיודע ללכת חמש צעדים בלי ליפול. עד שרחצתי את הפנים, והברשתי את שלושת התלתלים שנשארו לי, ושמתי את הליפסטיק האדום מהשפתיים עד הלחיים, והתפעלתי מול המראה איזה יופי רזיתי, רק חבל שזה באיחור של שלושים שנה. עד שגמרתי להתכונן ולהסתדר, כבר היה שבע בבוקר, והחלטתי שמי שזה לא יהיה שבא לבקר אותי בלי להודיע, אני אזמין אותו לארוחת בוקר בקפיטריה שלנו. מה יש. דייסה עלי.

מה אתם יודעים, זה יוני בא לבקר אותי! עומד שם נשען על המקל שלו, כולו רועד אבל מתווכח עם סטלה שהוא לא צריך לשבת. הדבר הראשון ששמתי לב היה שהוא נשאר עקשן. וזה בטח לא סימן שהיום הזה הולך להיות יום טוב.

"יוני, שלום, איזה יופי שבאת לבקר! רוצה לאכול איתי ביצה רכה... אוי, סליחה!"

אני והפה הגדול שלי.

"כן, כן" יוני רוטן במאמץ. בן כמה הוא היום? שמונים? תשעים? מאה וחמש? "נשארת אותה כלבה, זה לא השתנה, אני רואה. לא תודה, אני לא צריך את הארוחת בוקר שלך, כבר אכלתי ב'אהובות הישנות'. אני רק באתי..."

"האהובות הישנות? מה זה, סוף סוף בנית לך את ההרמון שתמיד רצית, יוני? כל הכבוד!"

"תפסיקי עם זה, טוב? זה מקום מאוד נחמד שאני נמצא בו, בית אבות מודרני לגמרי שבנו האהובות שלי, הן התאחדו והקימו יופי של עסק ביחד, ואני נמצא שם איתן, זה סידור ממש נח... אבל רגע! אני רק באתי להגיד פה..."

"יופי של סידור" רטנתי "כל האקסיות שלך באותו בנין! אמריקה!"

"תקשיבי לי רגע אחד! אני רק באתי להגיד לך פה שאנחנו אף פעם לא עשינו באמת קלוז'ר".

"עוד לא נרגעת מהקלוז'ר שלך? אחרי שלושים שנה אתה רוצה לעשות קלוז'ר, אני עם רגל אחת בקבר ואתה בא עכשיו להתחשבן לי?"

"כן! אני באתי פה לסגור את העניין הזה אחת ולתמיד! את תמיד היית כולך רוח וצלצולים ודרקון שיורק אש ורעל ולמרות שהיית האהובה שלי את כל הזמן רצית רק לרוץ ולא לגדול אף פעם והחלומות שלך הלכו קאפוט ובגלל זה רצית שכל העולם ישלם".

בידור כזה באחוזת סופיים בשבע בבוקר, וזה אפילו לא היום של האמן האורח שמביאים לנו פעם בשבוע.

אני לא מאמינה שאחרי שלושים שנה אנחנו עדיין עומדים ומתפוצצים אחד על השנייה כמו באותו לילה שרק נפגשנו ותיכף התחלנו לצרוח ולריב ומאז לא הפסקנו עד שבסוף הפסקנו והיינו ברוגז עד שהוא בא היום. למה הוא בא. הוא מפחד, אני חושבת. אני אולי בת שבעים וחמש אבל אני עדיין יודעת להפחיד את הגברים שמתקרבים אלי.

לא היה לי מה לענות לו וגם קיבלתי קצת סחרחורת כי תיכף עמדו לסגור את הקפיטריה ואם אני לא הולכת עכשיו ואוכלת ביצה רכה ודייסה, אני לא אוכלת עד ארוחת הצהריים, בעשר. אז עמדתי מולו ושתקתי. במעורפל בא לי הזיכרון של גבר שפעם היה שר לי שירים, ונוגע בי, והולך איתי לים, וזורק אותי על הגלים, והיינו מתפוצצים מצחוק והיה...

זה לא היה. זה הטלנובלה שראיתי אתמול עם השחקן הסלב הזה שפעם שיגע אותי והיום אני מחפשת באיזה בית אבות הוא יושב.

איך אני יוצאת עכשיו מהקלוז'ר הזה שהוא מרגיז אותי כל כך, לא ידעתי מה לעשות, אבל לא הייתי צריכה לחכות הרבה זמן.

"בלה, את ממש מבוקשת היום, תראי מי בא לבקר אותך!" סטלה מופיעה לי פתאום עם איזה איש מפחיד עם המון שריטות על הפנים ובלי רגל. מי זה... רגע! לא יכול להיות! זה ההוא, נו, ההוא שפעם פגשתי בפארק בבוקר עם הזריחה שהיה בטוח שהוא יפשיט אותי ואני אתן לו הכול, אבל בזמנים ההם הייתי צריכה שיהיה קצת רגש ולא התפתיתי לעשות סקס בלי אהבה. לא כמו היום... היום לא אכפת לי מכלום, אם יש קצת סקס, אני לא אומרת לא.

מאיפה צצו עלי המרגיזים האלה היום, מה הם רוצים ממני!

"כן, שלום לך, מה שלומך, אני דווקא זוכרת אותך, איך קוראים לך?"

"משה סנסרון, סליחה שאני ככה בלי רגל, זה מהעסקים, את יודעת איך זה, כשצריך, משלמים".

המאפיונר! עכשיו נזכרתי.

"אתה תסלח לי מאוד", מה זה, יוני עוד פה? "אנחנו כאן בדיוק היינו קרובים מאוד לסגור קלוז'ר, ואתה תחכה בבקשה שגיברת בלה פלור תתפנה אליך".

יופי יוני. תיכנס במלך המאפיה. למה לא.

"אני לא הולך לשום מקום! אתה יודע שהאישה הזאת פעם יבשה אותי ולא נתנה לי הזדמנות אפילו להכיר אותה, איך שאומרים, מקרוב? והיא הייתה אז בת ארבעים ומשהו כשפגשתי אותה, ואני יצאתי מהבית במיוחד בשביל לפגוש אותה כי זה היה ידוע בזמנים ההם שנשים בנות ארבעים ומשהו, שהן ככה שמנמודות כאלה, הן נותנות לך יפה וחזק כי הן לא יודעות מתי עוד פעם תבוא להן ההזדמנות, וזאתי ככה זרקה אותי בלי להתבלבל בלי בושה. חצופה! אז אני באתי פה עכשיו לסגור את העניין הזה!"

"אתה יכול לסגור את זה איתי, אתה רואה שהיא עסוקה..." סטלה. עם שני עיגולים על הלחיים, שהיא קוראת להם 'רוז'. מתחנחנת אל הערס המזדקן "אני אמנם לא בת ארבעים, אבל אתה רואה בעצמך שאני קצת שמנמודה עדיין כי התיאבון לא הלך, ברוך השם, ואני יכולה גם לתת לך יפה... מה אתה אומר?" היא הוסיפה עפעוף כבד של מסקרה בערך בגילה שכמעט גרמה לה להתעוור.

המאפיונר לא הספיק לענות כי פתאום נשמע ציוץ מלמטה שהכריז: "רגע אחד"!

כולנו הורדנו את הראש בשביל להסתכל על גמד עם חליפה סגולה שמתח חזק את החזה שלו בשביל להראות שיש לו גם כבוד וגם בטחון עצמי.

"את!" הוא מנופף אלי. אלוהים. זה הסיוט שלי היום הזה. שלושה מרגיזים בבת אחת שבאו למצוא אותי פה באחוזת סופיים. תמיד הייתי בטוחה שהמוות יבוא ככה בשקט כשאני אישן ולא ארגיש כלום. יש לי עכשיו גם בחילה וגם סחרחורת. הגמד הסתכל עלי בעיניים רושפות:

"מהרחוב לקחתי אותך! ישבת וקיבצת נדבות עד שאני באתי לתוך החיים שלך ונתתי לך בית ולימדתי אותך מה זה החיים הטובים, הייתי בטוח שנישאר ביחד עד סוף הימים. חשבתי שבסוף תתרגלי אלי. ראיתי את הפרצופים העקומים שהיית עושה כל בוקר. אבל אני הלב שלי היה איתך כל הזמן. היית כותבת את השטויות שלך באינטרנט וכולם היו צוחקים ואף אחד לא חשב שאת אמיתית, אבל אני ידעתי שאת אמיתית, בלה פלור המצחיקה, איך יפה נתת לי, את זוכרת? שהיינו משתוללים על המיטה שלי ועושים בלגן ושמים פס על כל החוקים של מה מותר ומה אסור..."

הגמד דפק את הנאום שלו והזיכרון כנראה הביא לו כזאת התרגשות שהוא התחיל להשתעל ולהשתנק ונפל אחורה, ישר לתוך הזרועות השמנמנות המאושרות של אזמרלדה. הרבה כבוד יהיה לי עכשיו באחוזת סופיים.

מה הם רוצים ממני אלה? מה הם חשבו? שארבעים שנה יעברו ואני אשתנה פתאום? השנים עשו אותי רק יותר מגעילה, עצבנית ורעה. זה מה שנשאר מבלה פלור ואלה מבלבלים לי על קלוז'ר שמוז'ר. עיסוק מצאו להם לעת זקנה. ממה הם פוחדים? שתיכף יסתלקו מהעולם וייקח להם אחר כך שמונים מיליון שנה עד שימצאו אותי שוב באיזה גלגול שבו בטח אהיה העוזרת בית האפריקאית שלהם והם יחזירו לי על כל העוול שגרמתי להם?

לא הייתי צריכה לכתוב את כל הסיפורים המפגרים האלה בקפה של הקרקרים הזה. חשבתי שאהיה סופרת מפורסמת ומצליחה. במקום זה תראו אותי. תיכף מפסידה ארוחת צהריים...