כלבה לא מתקשרת

גרסת הדפסה הוספת תגובה שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר עוד

אילן ציפה שטרמפיסטית חמודה, נשית ונבוכה תיכנס אליו לאוטו ותהיה אסירת תודה על ההצעה לטרמפ אל טיול השבועי של בני, ההוא מהאינטרנט, שמביא טיולים והרפתקאות.

במקום זה הוא קיבל אישה קולנית, עצבנית, מוצפת אלכוהול, שנכנסה לאוטו ונבחה עליו: סע כבר!

גולה, הגולדן רטריוור שחטפה תנומה קלה על הספסל האחורי, התעוררה בבהלה.

- אני חולמת או שכרגע נבחת על הגבר שלי? – היא נהמה אלי באיום.

- תחזרי לישון, מותק – הרגעתי אותה בטלפתיה המיוחדת שפיתחתי כבוגרת מצטיינת של קורס 'כלבה באמצעות תקשורת' – ה"גבר" שלך נראה לי סבבה בתור הקרבן הבא שלי, והשעון הביולוגי שלי נובח, את יודעת.

גולה חזרה להצטנף בהלם על המושב האחורי ואני הבזקתי חיוך ענק אל אילן.

"למה אתה לבד? בן כמה אתה? מה אתה עושה? איפה אתה גר?"

"לא קראת את הכרטיס שלי?" אילן התפלא איך נכנסתי לאוטו של מישהו שלא טרחתי לברר עליו פרטים מינימאליים.

"לא. אני לא קוראת כרטיסים של אנשים. רק את שלי. וחוץ מזה, יכול להיות שהייתי מגלה שאתה לא רוצח סדרתי, ואז לא הייתי באה איתך. לא חבל?"

שתיקה של הלם.

"מה הדבר שאת הכי רוצה?" אילן ניסה בכל זאת לנהל שיחה של מבוגרים.

"שלום עולמי, כמובן" עניתי במתיקות "וגם לנהל בית ספר לחלומות".

היינו כבר על הכביש המהיר. האופציה להסתובב ולחזור ירדה מהפרק. גם לא היה פרקטי לעצור בצד ולזרוק אותי. אבוד.

היה כיף בקומזיץ של בני באמצע היער, אני לא אומרת שלא. היו טיפוסים ממש חמודים שעמדו במעגל מסביב למדורה ושרו במרץ: "חולצה כחולה, והיא עולה..." וגם "יש לי ציפור קטנה בלב..." וכל מיני שירים כאלה שעשו לי להתגעגע לגלגול שבו הייתי מדריך בצופים של בית שאן.

גולה עשתה חיים. היה מלא אוכל שאנשים שאכפת להם מהסביבה, זרקו על האדמה.

אילן הביא את הכיסאות מאוטו הטיולים המדוגם שלו, והתיישבנו לצפות במתרחש. הוא בשעמום, אני בהלם.

לקראת שלוש לפנות בוקר התחילו להתפזר אנשי הטבע והזמרה, ואילן, בפרץ של מזוכיסטיות אמר לי בקול שקט, עמוק ושרמנטי: "יש לי כאן אוהל, וקפה, והמון ציוד. בראש שלך להישאר עד הבוקר?"

יש לי בלב ציפור קטנה. אני כבר לא טורחת אפילו לשחק אותה קשה להשגה.

"ברור! נעשה חיים!" עניתי.

אילן לא קורא את הסיפורים שלי. בשבילו התשובה שלי הייתה הפתעה.

האוהל הוקם, השמיכות נפרשו על האדמה, הקפה רתח בפינג'אן וגלש, כי שיגעתי אותו עם פרץ דיבורים שאי אפשר היה להפסיק. וגולה הלכה אל האוטו. כדי שנבין ונרגיש את המחאה שלה: בחיים של אילן יש מקום לכלבה אחת בלבד.

אילן לא הבין מה יש לה. בדרך כלל היא כלבה חברותית ונעימה. רציתי לספר לו את החוק הראשון בהבנת הכלבה שלך – היא לעולם לא נחמדה. אבל לא היה לי לב להרוס את הזוגיות המאושרת של הרווק המתגבר והפרטנרית השעירה.

היא נרגעה בסוף, והתקרבה אלינו עם זנב מקופל בין הרגליים, כששידרתי לה שאם אי אפשר לנצח את השרמוטה, עדיף להצטרף אליה.

"או! אתן נהיות חברות!" אמר אילן בהקלה, כשצפה בנו מתנשקות ומתגפפות.

חברות בתחת שלי. מבחינתה זה היה 'השלם עם האויב' ומבחינתי זה היה 'הדרך אל הגבר שלך עוברת דרך הכלבה שלו'.

ישבנו בשקט מחוץ לאוהל, עם קפה רותח, עם גולדנית בדיכאון, ועם שקט כל כך עמוק, שאפשר למצוא רק באמצע יער. ודיברנו. שאלתי אותו מה הסיפור שלו והוא סיפר לי איזה סרט אימה על שנה מהחיים שלו, שבעקבותיה הוא הגיע למסקנה הלא זהירה אך הצודקת, שנשים זה לא משהו שמשפר את חייו. אחר כך הוא רצה לשמוע את הסיפור שלי וסיפרתי לו. על מחלת נפש חשוכת מרפא, על שגרה של גברים שהולכים ובאים והולכים, על מציאות שמשתנה כל שעה. על רגעים קטנים של אושר שבאים לבקר, והולכים כשאני מתחילה להתרגל, על מחשב שמחובר איזה שש עשרה שעות ביום, ועל סטטיסטיקה לפיה על כל אישה שרוצה אהבה, יש אלף חמש מאות בארביות שמוצאות את הקן שלהן. סיפרתי לו על איך שהחלטתי להתפשט במקום ליצור, לדמיין במקום לחיות, ולחגוג במקום לאהוב.

אם הייתי מתעדת את השיחה הזאת בבלוג שלי, הייתי מקבלת תגובות שצורחות: "בקרוב תקבלי את האהבה שלך"! או "יקירתי – חיבוק"! או "שולחת לך חום ואהבה"! וכל מיני תגובות כאלה שהן מקסימות, אני לא אומרת, רק שהן עושות לי רפלקס של הקאה.

אבל השיחה הזאת הייתה שעה לפני הזריחה, בתוך יער חשוך, עם אדם שהכרתי ארבע שעות, ולדעתי הגיע הזמן להצדיק את השם הטוב שירקתי דם כדי להשיג.

כדי להבטיח שהולך לצאת קצת סקס מהסיפור שהתחיל להיראות כמו פרומו של מועדון הלבבות השבורים, הודעתי לו שלא כדאי שנעשה סקס, כי בשביל מה, כבר מאוחר, ואנחנו עייפים, וכדאי לחכות עם זה, ושזה יהיה סתם, ועוד כל מיני ברבורים שנועדו להוציא אותי מריה תרזה ואותו חרמן מספיק, ואז עשינו את זה.

- לכי לעזאזל – נהמה אלי גולה בשנאה.

- בשמחה. התגעגעתי לשם - צחקתי לה בפרצוף.

בבוקר שתינו שוב קפה רותח. קיפלנו את המחנה הפסטורלי שלנו ונסענו חזרה אל עיר הבטון ואל סוף השבוע הרגוע של עיתונים, פיקניקים בפארק, וילדים עם עפיפונים צבעוניים.

היה חלום. אני לא אומרת שלא. רק שעוד לפני האור החיוור הראשון, קלטתי, באינסטינקט פנימי, שחוץ מסיפור חדש לאוסף שלי, לא יהיה כאן חלום שפוקד כל לילה מחדש.

"את צריכה לשמור על עצמך יותר טוב" אמרה לי חנה, החברה המודאגת שלי "לא שזה עוזר, כי אני שומרת על עצמי ולא מתמסרת כל כך מהר, אבל הם לא נשארים לשכנע אותי. הם הולכים אל מי שכן מסכימה".

חנה לא תפסה שה"עצמי" שלי שמור היטב. אין סיכוי שמישהו יעשה שם חגיגות על חשבון שלוות הנפש שלי.

סקס עם זר זה כמו ארוחת צהריים במסעדה שלא מכירים – לוקחים בחשבון את האפשרות שבהחלט אפשר לצאת לא מרוצים.