כעס הוא רגש שלא ידעתי כיצד להכיל אותו, להתמודד איתו, לבטא אותו ובכלל – להרגיש
אותו. מצד אחד הייתי רגילה שמביעים אותו סביבי באמצעות שתיקה רועמת ומבטים מלאי
זעם. מצד שני הייתי רגילה שמביעים אותו סביבי בדרמתיות רבה, באמירת מילים קשות
ובצעקות. חוסר האיזון בהבעת הכעס סביבי גרם לי לא לרצות להרגיש כעס ולרוב הדחקתי רגש
זה. הדחקה זו הובילה למצב בו הסובבים אותי חשו שהם יכולים לומר לי מה שבא להם ולנהוג
בי איך שבא להם ללא תגובת נגד. כשלא בחרתי בדרך ההדחקה, ביטאתי את הכעס באחת מהדרכים
הקיצוניוֹת שידעתי. לא אהבתי את הקיצוניוּת הזו. היא לא עשתה לי טוב כשכעסו עליי
בדרך הזו ולא אהבתי את העובדה שידעתי שאני לא עושה טוב למי שכך אני נוהגת
כלפיו. עברתי דרך ארוכה רצופת שינויים ומאבקים עם עצמי ועם הסביבה עד שהגעתי לאיזון
בכל הנוגע לכעס. הניסיון ללמוד דרכים אחרות לביטוי כעס מהסתכלות על אנשים אחרים, עלה
בתוהו. לא הצלחתי לעשות אחרת ועניין זה לכשעצמו הכעיס אותי, אז חשבתי לעצמי שזה
מעולה שאני כועסת ולפחות משהו טוב יצא מחוסר ההצלחה. דיכוי הכעס לא עשה לו טוב,
אף-אחד לא אוהב שמדכאים אותו וזה שיבש את מהלך חיי בצורה מאד ברורה ומוחשית. מספר
פעמים שאלתי את עצמי – "כיצד אני אֶלמד לכעוס כראוי?" ומשלא נעניתי, המשכתי
בדרכי. סטירות רבות חטפתי במהלך דרכי, כאילו מישהו ניסה להעיר אותי, אך גם הן פסקו
בסופו של דבר והאדישות השתלטה על חיי וכבר לא היה לי אכפת ולא רציתי שיהיה לי אכפת,
שהרי אז אני לא אדע מה לעשות ואיך לשנות ותחושות תסכול וחוסר אונים ישתלטו עליי. לא
יכולתי להרשות התרחשות שכזו. באיזשהו שלב ההתנגדות הנחרצת הזו משכה לחיי יותר ויותר
מצבים בהם כעס היה התגובה הנחוצה, כאילו החיים אמרו לי – "את לא רוצה לכעוס? אז אנחנו
נכעיס אותך בכל-זאת ולמעשה, לא נפסיק עד שתכעסי".
אט אט ההבנה ההדרגתית את הדרך בה
מתנהלים העניינים יחד עם הצורך בשינוי שהלך וגבר מדי יום, הובילו לשינוי. ללמוד לבטא
את הכעס, הייתה חוויה שגרמה לי להרגיש שאני לומדת שפה חדשה. לא היה די בללמוד לבטא את
הכעס במילים, למדתי באלו מילים להשתמש (לדוגמה – לא לומר "אתה הכעסת אותי מאד", אלא –
"מה שעשית גרם לי להרגיש..."). למדתי באיזו אינטונציה לומר את המילים הללו, ושיננתי
לעצמי שלא להעלות אירועים מהעבר ולהתמקד באירוע הספציפי ובמקביל – היה עליי לקחת
אחריות ולשאול את עצמי את השאלות הנכונות, על-מנת להבין מה מכעיס אותי, מתוך ידיעה
שהאדם שמולי לא באמת רוצה להכעיס אותי ושהכול לטובתי. לקח לי זמן להגיע לאיזון בין
לקיחת האחריות לבין הזכות לחוש כעס.
מחד - חשבתי שאם אני לוקחת אחריות אז אין לי על
מה לכעוס ובטח ובטח לא על האדם שמולי, שהרי אני לוקחת אחריות ומאידך – לא רציתי לדכא
שוב את הכעס ולחזור לנקודת ההתחלה. בסופו של דבר הבנתי שאין כל קשר בין לקיחת
האחריות לבין מתן ביטוי לרגש שעולה בי ושאין פה סתירה.
כלים שונים לביטוי
כעס: 1. לקחת אחריות על הרגש שהתעורר בכם ולקבלו באהבה, במקביל לשוחח עם האדם
ולומר לו את אשר על ליבכם, אך לא לפתוח במסע האשמות והטחות. 2. לצאת להליכה, ריצה או כל
פעילות ספורטיבית אהובה ומשחררת. 3. לקחת נשימות עמוקות למקום בו יושב הכעס בגופכם
ולשחרר. 4. לשוחח עם האדם בדמיון, לצעוק עליו ובעצם לעשות כל העולה על רוחכם. 5. לכתוב
על החוויה תוך ניסיון להבין איזה כפתור נלחץ אצלכם בפנים והפעיל אתכם. 6. לכתוב מכתב
לאדם בו תבטאו את אשר על ליבכם (אין צורך למסור אותו).
1.
תמי
@ 07/10/2010 - 12:21 הכתבה מעניינת ולדעתי גישתך נכונה. היתה לי אותה בעיה. הבעתי את כעסי, אך זה בא בצורת התפרצות, מאחר ושמרתי יותר מדי זמן בבטן. אני בעד לכתוב מכתב ולשלוח, כך עשיתי. זו הרגשה נפלאה.משחררת. לפחות יודעים שהצד השני קרא והבין. הדבר הנכון ביותר, להתעמת פנים מול פנים עם האדם שגרם לנו לכעוס, ולא חשוב אם התכוון או לא. מותר גם להביע כעס בחזרה. בצורה נאותה כמובן. אני בדיעה, וכך אני נוהגת היום, לומר לאדם ישר בפנים מה שאני מרגישה עקב התנהגותו. הפסקתי לפחד. מי שלא מעוניין להקשיב לי, ישמע בכל זאת מה אני חשה. מספיק להיות שק חבטות של אנשים מתוסכלים.
גרסת הרצה - Beta
תגובות גולשים:
1
גרסת הדפסה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
הכתבה מעניינת ולדעתי גישתך נכונה.
