ישבנו שם חברתי ואני בבית קפה המוכר והידוע של העיר. חיפשנו מקום שקט. דמעותיה של
חברתי זלגו, כאבה היה חד וקשה מנשוא. ממחטות הנייר לא יכלו להכיל את כל הצער שחשה באותן
רגעים. שיחות ארוכות ביצענו, לבסוף החליטה להקשיב לעצתי, לאזור אומץ לה, להניח לפחד
בצד ולגשת לבחיר ליבה. היא רצתה לתת לו את ליבה, שלם. היא ביקשה את אהבתו, אך הבחור
ציין "שאינו בשל", "אינו מוכן", "אינו מסוגל לתת" וחתם במשפט הידוע:"זו לא את, זה אני".
ברגע אחד גרם לליבה להחסיר פעימות רבות, נשימתה נעתקה והמחשבות של הפחד תפסו נפח.
החזקתי בידה של חברתי הטובה, האמיצה, כשמביטה בי דרך עיניה הלחות וליבה הדואב,
ניסיתי להכיל ולהסביר שאני מבינה את אכזבתה, את הקסם שפג, אך יחד עם זאת אני חושבת שבכל
מהלך חיינו אנו מגלים "עוד" דברים על עצמנו ולמה שאנו מסוגלים וכך מעצבים את חיינו.
הכי חשוב להיות שלם ברגשות שלנו, בבחירות שלנו. ישנו סיפור מוכר וידוע
הנקרא-"אסופית" אשר מסופר על נערה מאומצת שעוברת תלאות רבות ומתאהבת בבחור אשר גר
בסביבתה. כשחברתה מאיצה בה לספר את אשר בליבה היא פוטרת אותה במשפט שמאוד אהבתי:
"ישנם ספרים שעדיף להשאירם על המדף"
חברה יקרה, אני מסכימה שרוב הזמן
עקשנות, התעוזה, העוצמה, הרגשות, ההיסחפות אחר הלב נותנים את אותותיה וכך זוכים בהמון
רגעי אושר וגם אהבה כלולה בדבר, אבל לפעמים יש מצבים שצריך להכיר בעובדה ולחבק את
"הספר" קרוב לחזה, להוקיר אותו, לרשום בו זיכרונות ולדאוג-להחזירו על המדף. ואולי,
אולי יום אחד מבלי שנשים לב הספר ייפול מהמדף ישירות לזרועותינו כיד הגורל.
Stock.XCHNG
ייתכן שניזכר בו, ננער ממנו את האבק ונעיין בו שוב.. סתם מתוך
סקרנות. והקריאה בו תהיה מהנה יותר, משתלמת יותר, החיבור יהיה מהיר יותר וטבעי יותר.
והכי הכי חשוב נבין פרקים שבעבר לא הבנו. "... ערימת אבנים מפסיקה להיות ערימת
אבנים, ברגע שאיש אחד בלבד מתבונן בה ובעיני רוחו רואה קתדראלה בנויה לתפארה... "(סנט
אקזופרי). מקווה שגם בימים אלו תביני ותראי מה שהינך- קתדראלה נפלאה ומיוחדת.
גרסת הרצה - Beta
תגובות גולשים:
1
גרסת הדפסה
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
עוד
