בי וומן » כתבות » \"נעים מאוד: קוראים לי חחחחן\"

 

"נעים מאוד: קוראים לי חחחחן"



, מדור: טורים אישיים
פורסם בתאריך: 09/11/2014

"והזוכה בפרס הבימוי בתחרות "היצירה הצעירה" ע"ש וים ואן ליר לשנת 2013 היא..... חן סויסה מבית הספר החקלאי 'כדורי', במאית הסרט "במילים שלי".
מאותו הרגע, החיים שלי השתנו. מנערה ביישנית שלא דיברה כל-כך הרבה מאז תקופת גן הילדים, הפכתי לנערה בעלת ביטחון עצמי, לא מפחדת, חיה בלי חשש לדבר. כמובן שזה לא קרה בן רגע, אבל זו הייתה נק' המפנה.
וכעת אציג את עצמי. אני חן סויסה, בת 19 וחצי ואני מגמגמת מגיל שנתיים וחצי. הכל התחיל מזה שבמקום לדבר רגיל בגיל שנתיים, משכתי אותיות, מילים, וכך זה החמיר מיום ליום. הוריי לא ידעו בזמנו איך לטפל בזה, מה לעשות ואיך לעשות. הם היו הורים צעירים שרק רצו בטובתי. כל חיי הייתי בטיפולים. קלינאית תקשורת בגיל 3-5, פסיכולוגית בבית הספר, ואפילו פסיכיאטר בגיל בוגר יותר. אני זוכרת שהפסיכולוגית בבית הספר היסודי בו למדתי בכפר תבור, דיברה איתי על הגמגום וביקשה ממני לתת צבע לגמגום וצבע לי. תמיד ציירתי את הגמגום בצבע אדום, ואותי בצבע כחול - זה היה ניגוד הצבעים שיכולתי לחשוב עליו (כמו ברז- מים חמים- אדום, מים קרים- כחול).
כל השנים אני זוכרת את עצמי מפחדת לדבר. קינאתי כל כך בילדים שהדיבור שלהם יוצא חלק, ואני שנאתי את הדבר הזה שיושב לי בפה כל היום וכל הלילה (בעצם לא כל הלילה, כי בחלומות אני בדרך כלל לא מגמגמת). ההרגשה הייתה פשוט מדכאת. היו לילות שפשוט הייתי בוכה, ומתחננת לאלוהים שיפסיק את זה.
הגמגום שלי ליווה אותי כל חיי. אני מופתעת מעצמי שאני אומרת "הגמגום שלי" בכזו קלילות מפני שעד כיתה יא' הגמגום היה בשבילי מחסום, מעין אבן בפה שלא נתנה לי לבטא את מה שרציתי להגיד, משהו שהפריע לי, הדבר הכי נורא שיש לי בחיים, מועקה שלא עזבה אותי. את לא מסוגלת לדבר בכיתה בגלל האבן הזאת, את לא מעזה לגשת למוכר בקיוסק ולבקש ממנו איזשהו מוצר כי את מפחדת שישמעו אותך מגמגמת ויצחקו עליך או שהמוכר יחשוב שאת מתבדחת איתו. את שונא את המשחק בתחילת שנת הלימודים, כשכולם יושבים במעגל, ואת צריכה להגיד את השם שלך. עד שמגיעים אליך, את מזיעה מלחץ, הלב דופק, והנה בא תורך, והופ - השם לא יוצא לך מהפה, האותיות נתקעות והבושה עולה. בזמנו, אמרתי בלב שלי "זה רק שם! תוציאי את זה כבר. תנשמי, תעצרי ותתחילי מההתחלה". אחרי כמה ניסיונות, התחלתי להוציא מהפה את השם שלי "חחחחן".
את מפחדת שלא יהיה לך בן זוג, שלא תהיה לך עבודה, את מפחדת שאף אחד לא יאהב אותך. מפחדת לענות לטלפון כי אין לך מושג מי יהיה בצד השני, שינתקו לך בפנים. את רוצה לשרת שירות משמעותי בצה"ל, אבל מורידים לך פרופיל על הגמגום. כשאת מכבה את הנרות ביום ההולדת, את תמיד מבקשת את אותה משאלה "בבקשה אלוהים! תעשה שאני לא אגמגם יותר, תפסיק את זה!". וכמובן את הולכת עם אותה משאלה כל החיים עד שאתה מגיעה לשלב שדי, אין לך כוח להתמודד עם זה, אין לך כוח לנסוע לכל-כך הרבה טיפולים. בשלב הזה, האפשרות היחידה שלך, בא תוכלי לקיים חיים נורמאליים, היא להשלים עם זה ולהגיד "זה אני".


הסרט "במילים שלי" מראה את חיי, כנערה מגמגמת

לקח לי זמן להשלים עם הגמגום שלי ולקבל אותו. אחרי טיפולים אצל קלינאיות תקשורת, פסיכולוגים, והרשימה עוד ארוכה - החלטתי שאני מביימת סרט גמר דוקומנטרי במסגרת לימודי תקשורת בבית הספר בו למדתי. רציתי להיחשף. רציתי שיידעו מי אני - מי זאת חן סויסה עם הגמגום, אבל שכבר לא מתביישת בו. חשבתי ובצדק שה"יציאה מהארון", תוריד ממני אבן מהלב, הרי כולם כבר ידעו שאני מגמגמת. זה אמנם לווה בהרבה חששות, אבל בדיעבד, הפרגון, האהדה, התגובות, (מספר הצפיות ביוטיוב) היו שוות את זה. בעיקר זה עימת אותי עם הגמגום והבנתי שהחשש שהיה לי כל השנים מפני תגובות החברה לגמגום, לא היה מוצדק.
הסרט "במילים שלי" מראה את חיי, כנערה מגמגמת. מראה את הטיפולים אצל קלינאית התקשורת, התמודדות במסגרת זוגיות, תפקיד השירה בחיים שלי וכמובן ההתמודדות האישית שלי. כן, בדיוק כמו יהודה פוליקר, גם אני לא מגמגמת כשאני שרה. אני מרגישה חופשייה, עם ביטחון, אף אחד לא יכול לעצור אותי. אני מאושרת שאלוהים נתן לי את הקול שלי כדי לשיר ובעיקר כי למדתי לדבר איתו מחדש. לכל אדם יש חסרונות ויתרונות. אצלי, היתרון והחיסרון משתלבים ביחד - השירה והגמגום. אם אני שרה, אני לא מגמגמת, אם אני מגמגמת, אני יכולה לשיר את מה שאני רוצה להגיד. השירה זו המתנה שלי. הדיבור, זו האבן הזאת, זוכרים? אבל האבן הזאת הפכה לחלק ממני, לאבן שאני אוהבת אותה וחיה איתה יום יום. אני גאה באבן הזאת, כי היא בעצם עושה אותי מיוחדת.

לסיכום חברים, משפט שאימצתי ועזר לי לצלוח רגעי משבר בהתמודדות האישית שלי:
"אם אתם לא אוהבים משהו בעצמכם, תשנו אותו. אם אין ביכולתכם לשנות אותו, תשלימו איתו".
תלמדו לאהוב, להכיל, להקשיב, לקבל את השונה מכם, ובעיקר - לקבל את עצמכם כמו שאתם.

שבוע המודעות לגמגום 2014 מתקיים השנה בתאריך 16-22.11, בחסות אמב"י (ארגון מגמגמים בישראל). במסגרת הפעילות יתקיימו 4 אירועים – חיפה, ת"א, ירושלים וב"ש. פרטים נוספים באתר אמב"י - http://www.ambi.org.il/


תגובות גולשים:

הירשמי לניוזלטר

הסקר

יוצאים לחופשה הקיץ?
רק בארץ!
ברור שלחו"ל
הכי טוב בבית
עדיין לא החלטנו

הצג תוצאות

התכנים הנצפים

 

מילות חיפוש: