בי וומן » כתבות » לאבד ילד זהו כאב בלתי נתפס.

לאבד ילד זהו כאב בלתי נתפס. 

לאבד ילד זהו כאב בלתי נתפס.



מאת: מערכת האתר, מדור: טורים אישיים, להיות אמא
פורסם בתאריך: 04/09/2018

הדרך לא רלוונטית בכלל. בשורה התחתונה, להיפרד מילד לעולמי עולמים הינו הדבר הכי קשה שהורה יכול לחוות. משהו מההורים, נקבר יחד עם ילדם. משהו בליבם נכבה ולא יידלק שוב.

נותרים הזיכרונות, הרגעים היפים והמשמחים, הרגעים המשמעותיים וכל רגע כזה ברור לנו שעלינו לחרוט חזק בראשנו כי לא ישוב עוד.

הכאב נחלק לכמה רבדים: כאב על הילד שלא ישוב עוד, עלינו כהורים שנותרנו לחיות ולסבול בכל שנייה מעתה, על החיים שיכלו להיות, על העתיד שנקטע, על החלק החסר בפאזל של משפחתנו, על הגעגועים העזים והכמיהה לחבק, לנשק, להגן...זה כבר לא אפשרי.

אני אימא שאיבדה את בנה השני. נפלתי ישירות לתהומות של כאב וצער.
הבן שלי לא חלה במחלה קשה, לא נלחם במלחמה, לא נהרג בתאונת דרכים... למעשה, לא ממש הספקתי להכיר אותו. זה לא מנע ממני להתרסק. זה לא מנע מחיי לקבל זעזוע עמוק ולהשתנות. משהו ממני נקבר יחד איתו אפילו שהתשובה למי זה איתו הייתה לא ברורה לכולם.

הבן שלי נפטר בגיל 8 ימים.
הוא אפילו לא חזר אתנו לבית לאחר הלידה. הוא נפטר בפגייה מזיהום שקיבל שם.. זיהום די שכיח אצל פגים. אלו היו 8 הימים המאושרים בחיינו. למרות החשש מעצם היותו פג, למרות הקושי והחרדה לשלומו היינו כל כך מאושרים שזכינו בילד שני כל כך מקסים, מתוק, כל כך שלנו.
הייתי כמו כל אישה אחרי לידה. מלאת הורמונים, רגישה יותר מהרגיל, מלאת שמחה וגאווה, חרדה אך עם זאת מאוד תמימה. אף פעם לא עלה בדעתי תסריט עם סיום כל כך גרוע. מבחינתי, עד לאותו רגע, הריון = לידה = תינוק = אושר. יש מצב שהמשוואה הזו לא נכונה? לא היה לי מושג עד שזה קרה לי.
אז קנינו דברים, ציירנו ציורים, שמחנו, שרנו, הכנו את הכל כדי שעוד מעט נשוב הביתה יחד איתו ונהיה משפחה שלמה ושמחה כמו שחלמנו.

ובדיוק אז... ברגע הזה, שהרגשתי כל כך למעלה, בשיא האושר שלי, בשיא ההגשמה שלי, הגיעה שיחת הטלפון ששינתה לעד את חיי. חודשים רבים לאחר מכן עוד שחזרתי את הרגע הזה. שכבתי במיטה בסביבות 7 בבוקר, חופשת סוכות, מנסה להסתובב נורמלי עם התפרים של הקיסרי, מציצה על השעון ומחליטה לנמנם עוד קצת לפני שאתארגן ואסע לבקר את הקטן שלי... עוצמת עיניים ו.. טלפון: "תגיעי מהר, משהו לא בסדר עם הילד". זה בדיוק הרגע של אחרי שאני כל כך שונאת... הרגע הזה שידעתי שמפה אין דרך חזרה וההתרסקות בדרך.
טסתי לבית חולים. המצב היה גרוע. למעשה די אבוד. נותר לנו רק להתפלל.. לא לנס... אפילו לזה אין סיכוי לפי הרופאים אבל מי יודע?! באותו יום ארוך ומתיש כבר הבנתי שאני נפרדת מהאמונה לשלום והכעס מתחיל לחלחל לתוך גופי ונשמתי. כעס על עצמי, על הרופאים, על ביה"ח, על החיים, על בורא עולם.. על מי לא?

הילד שלי נפטר למחרת ביום שישי ב 8 בבוקר לאחר מאבק עיקש וסבל אינסופי הוא הרשה לעצמו להמשיך הלאה. עמדתי ליד מיטתו עם עיניים קרועות מבכי, הנשמה שלי התרסקה לחלוטין, כבר לא עמדתי על הרגליים. בעלי עמד מאחוריי בוכה את נשמתו וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הגבר שלי בוכה ומתייסר מעומק ליבו. זה היה רגע הכי קשה בחיי. כשאיבדתי את אבא שלי, סבתי, סביי ודודתי תמיד היה מישהו להתמודד איתו, לא מספיק הבנתי כי הייתי ילדה, תמיד הייתי עטופה וחזקה.. המוות הזה? היינו אני ובעלי לבד מול כל העולם.. הבטנו על האינקובטור, על הגופה הקטנטנה הזו עם כפות הידיים המזעריות וסירבנו להאמין שכך תם לו האושר שלנו. אני כבר ידעתי מה מצפה לי... הכרתי את שלבי האבל ואת כל התהליך אבל לא ידעתי עד כמה זה הולך להיות שונה.

ביקשתי להרים אותו. פעם ראשונה שהרמתי אותו מאז שנולד ואני מחזיקה תינוק מת. רק אלוהים יודע כמה קיללתי אותו רגע.. את עצמי, את החיים, אפילו את אלוהים בעצמו. הלב שלי צרח מבפנים. כל מה שרציתי היה למות עם הילד שלי באותו רגע. כל כך היה ברור לי שלא רק ממנו אני נפרדת עכשיו... אני נפרדת גם מעצמי- השמחה, המצחיקה, החזקה, הלביאה, אני נפרדת מאימא של תהל (הגדולה שלי) כמו שהכירה עד היום.. למעשה, אני נפרדת מהחיים שלי שהכרתי עד כה והנה מתחילים להם החיים החדשים של אחרי האובדן.

ערכנו הלוויה גדולה, רגילה לחלוטין. נדמה היה שאנחנו קוברים איזשהו אדם מבוגר שהמונים הכירו ובאים לחלוק לו כבוד אחרון. התעקשתי לנהל את זה לבד ובצורה רגילה לחלוטין. קיבלתי כוחות לעמוד בזה ולעשות כמיטב יכולתי כדי להנכיח ולתת כבוד לבני הקטן כמו שהגיע לו.

לאחר ההלוויה החלו חיי החדשים. בהתחלה, היה שקט.
הבית היה כל כך שקט. קיבלתי חופשת לידה רגילה לחלוטין... רק בלי תינוק לטפל בו ורציתי רעש, רציתי בכי, רציתי שירים... נורמליות... משהו. היה המון שקט באוויר. בעלי היה מסתגר שעות בחדר שלנו, לא מסוגל לדבר איתי או להסתכל עליי. נורא פחד להתמודד איתי, לא כל כך ידע איך ממשיכים מכאן. הבת שלי הגדולה לא ממש ידעה מה קורה להורים שלה. היא הבינה שהבית עצוב ונכבתה בעצמה. היא מאוד חששה לשמוח או לצחוק או להעציב ולשאול שאלות. היא פשוט הייתה מניחה את ראשה עליי ומחבקת. והאנשים? באים והולכים... אף אחד לא מצא את המילים הנכונות.. איך מנחמים אימא? מה אומרים? הרחוקים יותר לא היו מרימים את ראשם להביט בי אפילו.. הקרובים לא ידעו איך לעזור לי. אני לא רציתי עזרה. רציתי חיבוק במקרה הטוב, הכי הרבה לדבר, לפרוק, לספר עליו, להראות תמונות/ סרטונים שהספקנו לצלם אבל זה היה קשה מידי לאנשים... רובם לא אפשרו זאת...

התגובות הכי קשות ומעוררות כעס היו רבות. לא מכוונה רעה.. לא מרצון לפגוע אבל זה פגע הכי חזק: "תגידי תודה, לא הכרת אותו, לא היו לך זיכרונות איתו, לא חווית איתו שום דבר עדיין, אלוהים ישלח לך פיצוי את תראי, יאללה תתאוששי מהר יש לך ילדה ובעל שזקוקים לך, אולי זה לטובה כי לכי תדעי אולי היה חולה והיה נפטר בהמשך או שהיה חי חיים מלאי סבל וקושי..." ועוד ועוד.. מתעלמים לחלוטין ממני, מהדברים שאני מרגישה ורוצה לומר, מתעלמים מהכאב שלי.

ילד זה ילד. גם אם זה עובר שלא הספיק לחיות דקה ונולד בלידה שקטה ללא רוח חיים, גם אם נולד והספיק לחיות 8 ימים וגם אם היה בוגר.
כאב של אימא זה כאב של אימא.

כל מה שרציתי היה שישאלו אותי: "מה את רוצה? מה יעזור לך עכשיו?", כל מה שרציתי היה שיבינו כי מאחורי התינוק הזה היו חלומות, הייתה תקווה, היה אושר ולו- לו היה פנים (שהיו מאוד דומות לשלי), היה לו מבט וחן ייחודי משלו, היה לו שם. הילד הזה היה הילד שלי. נכון... לא חוויתי איתו שום כלום, לא שיחקתי איתו ולא הכנסתי אותו לגן אבל אהבתי אותו בכל ליבי מהשנייה שהוא היה סטיק של בדיקת הריון ועד לרגע שעצם את עיניו לעד והחוויות שלי ושלו הן משהו שאי אפשר לקחת ממני.. כל בעיטה, כל פגישה יחד אצל הרופא, כל שוקולד שגרם לו להשתולל בבטן... כל כך רציתי שיחבקו, ישאלו, ידברו ולא יפחדו.. כל כך רציתי שיתנו לו את המקום שלו כילדי השני ולא ימהרו להתפלל עבורי ל"פיצוי" כי סה"כ אם בני היה נהרג במלחמה כלשהי לא היו מתעלמים מקיומו אלא חולקים לו את כבודו...

זהו אבל שונה... אבל פרטי. בעיקר של האימא והאבא. רק אנחנו ההורים זוכרים שהיה פה הריון וילד.. זוכרים את תאריך הלידה והפטירה... זוכרים כל בעיטה והתרגשות. זהו אבל שלנו שהיינו רוצים לחלוק.
זהו אבל ללא פנים, לרוב ללא שם אך עם המון כאב, המון דמעות וחרדות. המון השלכות- זוגיות שצריך להילחם עליה בכל יום שעובר, הורות שמקבלת צורה אחרת, חיים שמקבלים משמעות אחרת ואתם כבני אדם ההופכים לשונים, מוזרים- כל כך לא אתם.

חיים שיכלו להיות ואינם.. ואנחנו, המבקשות רק חיבוק ורק שיכירו בהם כילדינו לכל דבר, שלא ישפטו אותנו, שלא ישפילו מבט.. שישתתפו בכאבנו כי אנו אימהות שאיבדו את ילדם.

היום שנתיים לאחר מות בני, בחרתי בחיים.
זה לא היה פשוט. עם כל הניסיון שלי והמשברים שחוויתי, פה התמודדתי עם משהו שיכול לתפוס שני כיוונים: התרסקות טוטאלית או צמיחה. המשבר הזה גרם לי להבין את נושא הבחירה ולא רק הבחירה בחיים. נאלצתי לבחור כיצד אני מתמודדת עם כל זה ועם כל ההשלכות בדרך, נאלצתי לבחור ב 'אני החדשה' שנוצרה, עם צלקת עמוקה וכל כך שונה מההיא של לפני, נאלצתי לבחור ביש ובקיים ולהיפרד ממה וממי שלא, בחרתי בכל יום איך אני עוברת את היום, בחרתי מתי לבכות ולהתאבל ומתי לשמוח ולהנות מהחיים..
עברתי שנתיים של עליות וירידות. יחד עם הכל, צמחתי. ההחלטה הכי חשובה שלקחתי היא שאני הולכת ללמוד ולרכוש ידע, שאני הולכת למצוא את האור בכל הסיפור הקשה שלי ומצאתי. למדתי אימון אישי ומה שהנחה אותי לכל אורך הדרך היה: אני רוצה לעזור לאנשים לבחור, למצוא יחד איתם את האור, אני רוצה להיות איתם יד ביד בכאב שלהם ולאפשר להם להתאבל ולכאוב, לתת לאבל שלהם מקום, ללמד אותם לחיות חיים של בחירה וצמיחה מכל משבר. אחד הדברים שהכי עזר לי בדרך היה בעצם לשים את האבל שלי מול העיניים, לדבר עליו, להנכיח את הילד שלי ולתת לו הכרה, להרים את הראש ולהזכיר בכל הזדמנות: יש לי עוד ילד, שנפטר, והוא הילד שלי. מבחינתי, היה לי כל כך חשוב לעשות את הדברים בדרכי שלי מבלי להישאב למה מקובל ומצופה ממני. להקשיב ללב שלי.
הדרך שלי הייתה שקיפות ובהירות: באתי ושיקפתי בצורה הכי ברורה שיש למה אני זקוקה, מה אני צריכה, מה יעזור לי במסע שלי. ואנשים הבינו. הקלתי עליהם. כל אחד כזה שידע לתת לי את מבוקשי, עזר לי לצעוד עוד צעד.

חזרתי לנהל את החיים שלי. ממקום אחר, בוגר יותר ומכיל הרבה יותר. הזוגיות והאימהות השתנתה, הכל היה אחר אך השתדלתי לפתוח את ידיי ולקבל את זה באהבה. לקבל אותי באהבה. להשלים עם מה שקיבלתי ולנסות להפוך אותה למתנה, למשהו שייתן לי כוחות להמשיך.

אני יודעת, מהמקום הכי כואב ואישי שיש, שזה לא פשוט ולעיתים אף נראה בלתי אפשרי אבל זו עבודה. ממש צריך לעבוד עם עצמנו, להכריח בהתחלה אבל להתמיד. כדי לצמוח חייבים לבחור. וזה לא קלישאה, מבטיחה לכם – תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר – החשוב הוא להתעורר ליום חדש ולמצוא את נקודות האור. לבחור, בכל יום מחדש.
עידית אלה ערגס – אימא של תהל ואליאור משה ז"ל.
מאמנת
mom.jpg


הכותב/ת: עידית אלה ערגס
תגובות גולשים:

הירשמי לניוזלטר

הסקר

רה"ש בפתח, עם מי תחגגו?
עם הצד שלה
עם הצד שלו
לבדנו
לא חוגגים כלל

הצג תוצאות

התכנים הנצפים

 

מילות חיפוש: