בי וומן » כתבות » ...כשמאבדים מישהו קרוב

...כשמאבדים מישהו קרוב 

...כשמאבדים מישהו קרוב



מאת: מערכת האתר, מדור: טורים אישיים, להיות אמא
פורסם בתאריך: 02/10/2018

כשמאבדים מישהו קרוב כמו אחד ההורים למשל הדבר הראשון עליו חושבים כהורים בעצמנו זה איך מספרים לילדים.. מה הן המילים הנכונות כדי שיבין ולו במעט, במושגים שלו, מה זה אומר להיפרד לעולמים.

כשבני נפטר, השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי לאחר הלוויה איך אני מספרת לתהל הבכורה שלי, בסך הכל ילדה בת 4 וקצת שאחיה שכל כך חיכתה לו, ציירה ציורים בשבילו, שמחה כשנולד וחיכתה לו עם מתנה ולמעשה הייתה שותפה מלאה בהריון, התרגשה וציפתה – נפטר ושהא לא תזכה להכיר אותו? היא לא הכירה אותו כלל אך זה לא הקל על העובדה שידעה כי הוא קיים ובכלל האם תבין? האם בכלל לשתף אותה? והשאלות שתשאל.. הם יכאיבו עוד יותר..

להסתיר ולהתעלם לא בא כלל בחשבון. היא חיה איתנו בבית, היא חלק בלתי נפרד מאיתנו ואנחנו ממנה. היא תראה את הפנים שלנו ואת השינוי בנו ובאווירת הבית לכן היה לי ברור שאין סיכוי שאני לא משתפת אותה. ונכון, היא לא תבין ואולי עדיף להשאיר לה את טעם התמימות ואת הידיעה כי העולם הוא ורוד ונטול כאב אך ידעתי שכדי לתת לה מושג בהתמודדות וכדי לכבד את מקומה כחלק עצום במשפחה עליי לומר את האמת ואני מאמינה באמת ולצערי זו הייתה האמת שלנו. זו הייתה המציאות של חיינו בשלב הזה. אחד הדברים החשובים ביותר שהבנתי במשבר הזה שכך בעל כורחי אני מכינה אותה לעתיד, כלומר, אני הדוגמא שלה להתמודדות עם משברים ומצבים קשים ואיך שאני אקום על הרגליים ולא אתרסק כך היא תבין שצריך להתמודד. אם אני אתרסק ואשקע אני אראה לה שלא ניתן להתמודד, שהדרך היא התרסקות ולא צמיחה. זה היה בשבילי הזדמנות ענקית לתת לה שיעור לחיים.

ההלוויה של אליאור הייתה בשישי בבוקר במהלך חג הסוכות. תהל הייתה אצל קרובת משפחה, רחוקה מכל מה שעבר עלינו, מהצער והכאב. היא שיחקה, שרה, צחקה ולי היה מנחם שלפחות היא ממשיכה בשגרה ולא חוותה איתנו את החלק הקשה ביותר. כשחזרתי לבית הרגשתי כל כך לבד. היה שקט מטורף אבל יחד עם זאת כל כך רועש.. הלב שלי צרח מכאב. ביקשתי שיביאו לי אותה. ידעתי בליבי שהיא היחידה שיכולה לתת לי את הנחמה שאני כה זקוקה לה, את החיבוק המרים הזה שיעשה לי פלאות ללב השבור שלי, שהיא תפיג את השקט ותשקיט את הרעש בדרכה המיוחדת והשמחה. היא ילדה מהממת. מלאת שמחת חיים, ילדה של אהבה וצחוק, מלאת דמיון וכיף וזה מה שרציתי – להתנתק מעט יחד איתה. הקשר בינינו מאוד מיוחד כך שידעתי שהיא היחידה בעולם שיכולה לנחם ולהרים אותי ולהבין אותי ברגעים האלו, ללא מילים עם הרבה רגש ואהבה ובכלל היא כל כך סומכת עליי, רואה בי דמות מגוננת ואמיתית שלא תשקר אותה ותעשה הכל כדי שתהיה מאושרת. באותם רגעים לא יכולתי לעשות אותה מאושרת, אבל כן יכולתי לספק לה אמת ולהגיד שלא משנה מה אנחנו יחד ויחד נעבור הכל.

כל כך פחדתי מהמפגש איתה. איך אביט בעיני האיילה היפות שלה ואהרוס את העולם שלה? האם אני פועלת נכון? שום דבר לא מכין אותך לרגע הזה כהורה בו אתה צריך למוטט את העולם של ילדך הרי אתה כל הזמן עם היד על הדופק להגן ולגונן עליו.. אך זה היה בלתי נמנע. החלטתי ללכת עם הלב שלי ולעשות את מה שהייתי רוצה שיעשו איתי ולסמוך על האינטואיציות האימהיות שלי ועל הקטנה שלי.

היא נכנסה מהדלת בשקט מופתי, היא הביטה בי ואני בה. אני הייתי בספה, לבד והיא ניגשה אליי וחיבקה אותי כל כך חזק. היא הבינה ללא מילים שמשהו קרה. פרצתי בבכי שקט, ליטפתי את שיערה היפה, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לה שאליאור הקטן היה מאוד מאוד חולה ביומיים האחרונים והיה מאוד קטן והוא לא הצליח להתגבר על המחלה הקשה ולכן הוא נפטר ואנחנו לא נראה אותו שוב. היא בכתה. לא יודעת עד כמה היא הבינה אך זה כאב לה ולי פי שניים. המשכתי ואמרתי לה שהוא לנצח יישאר בליבנו ותמיד יהיה אח שלה הקטן והוא ישמור וילווה אותנו בכל רגע והיא יכולה לצייר לו ולדבר איתו ולשאול שאלות וזה בסדר לבכות ולהיות עצובים אך אנחנו נתגבר יחד כולנו. היא שאלה המון שאלות כמו מי איתו עכשיו והאם יש לו משחקים והאם יהיו לה עוד אחים והסברתי לאט לאט ובסבלנות, משתדלת להכיל אותה ולענות לה ותוך כדי להכיל את הכאב הזה. זה לא היה קל. זה היה קשה וכואב ופשוט לא הוגן. חיבקתי אותה חזק חזק ושאבתי ממנה המון המון כוח. הסברתי כמה שיכלתי. ככל שעברו הימים היה לה קל יותר להבין מה עובר עלינו, על הבית. היא השתדלה לא להכאיב והייתה מחבקת אותנו המון, דואגת ומפזרת כוח, מניחה את ראשה עלינו כאומרת: 'אני כאן, אל תישברו'.

בדיעבד אני חושבת שפעלתי הכי נכון שאפשר. אני זוכרת כשהייתי בת 14 ואבי נפטר אמרו לי במהלך הלילה, כשהוא כבר נפטר וכולם ידעו, שהכל בסדר שהוא קצת לא הרגיש טוב אבל עכשיו הוא בסדר ובבוקר יתקשר ואוכל לדבר איתו. הלכתי לישון בלילה הזה רגועה ללא חשש כלשהו כי אותו מבוגר אמר לי שאבא שלי בסדר ושאין לי מה לפחד ואני סמכתי על זה. בבוקר התעוררתי לבית שונה לחלוטין עם בכי וצעקות ולמילים: "אבא נפטר" ואני כל כך כעסתי ולא הבנתי ואני זוכרת אפילו שהתעקשתי וחזרתי על כך שלא יכול להיות שאמרו לי שהוא בסדר. כעסתי כל כך על המבוגרים ששיקרו לי ועל עצמי שהרשיתי לעצמי לישון בזמן שאבא שלי נפרד מהחיים ומאיתנו. הייתי בת 14, כבר לא קטנה ועדיין זה חרוט כל כך בראשי ושנים אחר כך פשוט הפסקתי להאמין כשאמרו לי שהכל בסדר אפילו שכן היה בסדר. משהו באמן שלי התערער.

נכון, הם רצו לגונן עליי שאשן בשלווה ובביטחון אבל זה גרר בדיוק ההפך, הביטחון שלי נפגע והיום אני פשוט מפחדת מ'הכל בסדר' ופשוט בחרדה עד שאני בודקת ומבינה בעצמי שהכל בסדר. לא רציתי שזה יקרה אצל תהל. רציתי לתת לה ביטחון ושתסמוך תמיד על אמא שכאן איתה בטוב וברע ולא מסתירים ממנה כלום, שהיא חשובה והכי שייכת למה שקורה לנו. שוב, לטוב ולרע. אין צורך לפחד.

רבים הרימו גבה. הרבה אמרו לי מה את משתפת אותה, את מעמיסה עליה, היא בסה"כ ילדה קטנה... הציעו לומר לה שהוא בשמים, באדמה, מלאך ועוד ועוד.... הקשבתי לכולם, כיבדתי אותם אבל הלכתי בדרך שלי. לא הרגשתי מעמיסה כי סה"כ שיתפתי אותה באופן ענייני במה שקרה. השיתוף התמקד בצער הנורא שאנחנו חשים ואיך אנחנו ממשיכים מכאן והיא מאוד העריכה את זה. גם היום, אני מאוד משתדלת לתת לה את הבחירה שלה אם היא רוצה לדבר על זה ולשאול, אם היא מזכירה אותו.. מצד אחד, הוא נורא נוכח בחיינו מצד שני, אני לא יוזמת שיחה עליו או מזכירה את זה בכל הזדמנות. אני נותנת לה להחליט וכשהיא רוצה אני שם. זה תלוי מאוד בילד. תהל בוגרת וידעתי שזה לא יפגע בה אלא ההפך זה מאוד יעזור לה להבין מה קורה כאן עכשיו בבית ובמשפחתה. באזכרה של השנה לקחתי אותה אליו. עצרנו וקנינו עציץ והבאנו לו בובה והיא כל כך התרגשה, חיבקה ונישקה והייתה שמחה שמתייחסים אליה ומכבדים אותה ושהיא מבקרת את אחיה. לצד העצב והיום הקשה הזה, כל כך התגאיתי בה.

היום, שנתיים אחרי, אני מאוד נפעמת ונרגשת כשהיא מספרת לחברות, למשפחה שיש לה אח וקוראים לו אליאור והוא היה קטן וחולה ולכן נפטר. היא מתמללת את הטרגדיה שלנו בצורה מדהימה ופשוטה שגורמת לי להבין כמה זה חיזק והעצים אותה וכמה אני גאה בה. הדרך הזו נתנה לה המון חוזקות והסתכלות אחרת על החיים וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש. עד היום, היא שותפה מלאה לכל מה שקורה והכל נעשה בשקיפות מלאה תוך התאמה לגילה ושמירה על מקומה. היא ילדה שמחה וזה לרגע לא פגע בשמחת החיים האינסופית שלה, בדמיון המפותח שלה, בעצם היותה ילדה.. היא עדיין שובבה לפעמים ומצחיקה עם החיוך הייחודי האופייני לה ובכלל זה העצים את זה מאוד – היא, במודע או לא במודע, החזירה אותנו ואת הבית לחיים. היא ממש לא חיה בצל האובדן. למעשה בזכותה יכולנו להמשיך הלאה, כולנו. בכל פעם שהיה עצוב וקשה היא לקחה את זה למקום אחר ומשכה אותנו החוצה. וזה היופי בעיניי. היא פשוט הבינה את המציאות כי תרגמתי לה אותה מבלי לזלזל או להטיל ספק ביכולת ההבנה שלה או בגיל שלה. אמרתי לה במילים ברורות ושיקפתי לה שאני עצובה עכשיו וקשה לי והיא פשוט עזרה לי, בדרכה.

אחד הדברים המשמעותיים היה רגע אחד שאמרתי לה אחה"צ אחד שקשה לי נורא שכואב לי כל הגוף ואני חייבת לנוח.. זה היה ממש בחודש הראשון, עוד הייתי אחרי ניתוח והכל כאב לי פיזית ונפשית. אני התכוונתי פיזית היא חייכה אליי ואמרה: "אמא אז תלכי יותר לאט ולא יכאב לך.." ואז הבנתי כמה היא צודקת הקטנה שלי. לאן אני רצה? לאט לאט... תני לעצמך זמן... להחלים, להתאושש וכן גם לכאוב. היא נתנה לי את השיעור הכי גדול שיש והיא למעשה נתנה לי את הפתח להרים את הראש ולבחור בחיים.

מאחלת לי ולכם לספר להם רק דברים טובים ומשמחים ושתהיה לכולנו שנה מופלאה ומתוקה עם שמחה ואהבה.
btrjtru.jpg
קרדיט לצלמת- (מיכל מור יוסף)



הכותב/ת: עידית אלה ערגס
תגובות גולשים:

הירשמי לניוזלטר

הסקר

רה"ש בפתח, עם מי תחגגו?
עם הצד שלה
עם הצד שלו
לבדנו
לא חוגגים כלל

הצג תוצאות

התכנים הנצפים

 

מילות חיפוש:
אבל, אובדן, התחלה חדשה, העצמה אישית