בי וומן » כתבות » אנשים חווים משברים בכל יום, בכל נושא, כל הזמן.

אנשים חווים משברים בכל יום, בכל נושא, כל הזמן. 

אנשים חווים משברים בכל יום, בכל נושא, כל הזמן.



, מדור: טורים אישיים, ריפוי רוחני
פורסם בתאריך: 23/12/2018

משבר יכול להיות פיטורין, גירושין, משבר כלכלי, ריב קשה במשפחה, מוות ואובדן.. כל אחד אשר חווה משהו קשה עבורו זהו משבר. בלתי אפשרי לסוג משבר כקשה או קל מהצד.. עבור אותו אדם שחווה את הסיטואציה זהו הדבר הקשה ביותר בחייו ועליו לבחור אם וכיצד להתמודד.

לרוב, נוטה הסביבה להקטין את אשר חווה האדם ולפגוע בחוויה האישית שלו. קיימת הרבה שפיטה והתערבות מצד הסביבה מבלי יכולת לראות את האדם שאמור להתמודד עם משבר כרגע וכל מה שהוא זקוק שיכילו אותו, יכבדו את המצב בו הוא נמצא.. פשוט יהיו שם. הציפייה של הסביבה זה שאותו אדם, בעיצומו של המשבר ימשיך הלאה בחייו ואם אפשר כמה שיותר מהר כי זה הכי נכון והכי טוב עבורו.. האמנם?

משבר הוא סובייקטיבי. לא ניתן להיות בנעליו של אותה אימא אשר איבדה את בנה, לא ניתן להיות בנעליהם של הזוג שהתגרש או מהבחור שברגע זה פוטר מהעבודה שכה אהב.

כשאיבדתי את בני יצאתי לחופשת לידה רגילה לחלוטין. למעשה, במקרים אלו, זכויות היולדת הן זהות לחלוטין של יולדת רגילה אשר חזרה הביתה שמחה ומאושרת עם תינוקה. לדעתי האישית, זה הכרחי. הייתי אחרי ניתוח קיסרי, תפרים וכאבים ואין סיכוי שיכולתי לחזור לעבודה מהר וחלק במצב כזה. נוסף על כך חלק משמעותי – המצב הנפשי. לא ראיתי את עצמי עובדת כשאני ככה. איך? לא יכולתי להתמודד עם השאלות הרבות והמבטים, כל דבר קטן גרם לפרץ של דמעות וכאב, כל דבר קטן רק חידד עוד ועוד את אשר חוויתי, לא הייתי מרוכזת בכלל בעולם החיצוני.. הייתי די בהלם ובטראומה ממה שאני חוויתי אז איך אוכל לשרת לקוחות, להפיק דוחות ולתת מענה כשאני מרוסקת? ומה עם המעסיק שלי והחברה? האם זה הוגן כלפיהם לעבוד במצב כזה? מה כבר אוכל לתת ככה?
הסביבה שלי לא הבינה את זה. אמרו לי כל הזמן לומר תודה שלא גידלתי אותו ואז נפטר או שחלילה תודה על כך שלא נגזר עליי לגדל ילד עם בעיות כאלו ואחרות, שעליי לחזור לעבודה ומהר, כל הזמן הרגשתי בלחץ לחזור לשגרה ולשכוח.. "את תשתגעי בבית לבד" , "את חייבת לעזור לעצמך ולהחלים ורק כשתתעסקי במשהו זה יקרה" , "אל תשקעי, תצאי תראי אנשים.." ועוד ועוד.
דברים שרק החמירו את הכעס והצער שהרגשתי. כעסתי על חוסר ההבנה, על חוסר הרגישות, על ההקטנה של מה שאני חווה. הבנתי יותר ויותר כמה אני לא שם.. כמה אני לא יכולה ומוכנה לחזור בשלב זה למעגל העבודה. כמה זה לא מתאים בשלב הזה. לא הבנתי מה הם רוצים ממני. הרי אם היה פה תינוק לא הייתם לוחצים עליי לחזור לעבוד אחרי שבוע.. לא הייתם מקבלים את זה שאעזוב תינוק שרק נולד ואצא לראות אנשים ואטפח את הקריירה שלי אז למה עכשיו זה בסדר...? כי אין תינוק? כי זה הכי נכון לי כדי שלא אשקע, שאחלים כמה שיותר מהר? מי קבע שזה הכי נכון?

מהר מאוד הבנתי שאם אני רוצה להחלים אני צריכה להתמודד. להתמודד בשבילי היה להתאבל, להסתכל לאובדן בעיניים, להיות לרגע במשבר שלי, לעבד ולעבור אותו. להכיר בזה שילדתי ילד והוא לא כאן. זה היה נכון – לי! לקחתי החלטה ראשונה ואמיצה – להקשיב לעצמי ולעשות את הנכון בשבילי. השתקתי את רעשי הרקע שצצו מכל עבר ושאלתי את עצמי שאלה פשוטה: "מה את רוצה?" חשבתי המון על כך. זה לא היה פשוט.. רציתי את הילד שלי, את החיים הקודמים והשמחים שהיו לי, את האישה המאושרת שהייתה כאן עד לפני רגע.. זה לא היה ריאלי. את הילד שלי לצערי לא יכולתי להשיב וגם לא את החיים הקודמים שלי. הבנתי שאני חייבת לעבוד בלהחלים. לעבור תהליך.

אחד התובנות הגדולות שקיבלתי הייתה שעברתי את הדבר הכי נורא מבחינתי שאדם יכול לעבור ועכשיו סוג של מותר לי להפסיק לרצות את כל העולם ולהתחיל לרצות את עצמי. לתת לעצמי חופש מחשבתי וביטוי עצמי לכל הרצונות שנקברו אי שם ושפחדתי לבטא במילים. כי מה כבר יכול לקרות? מבחינתי אחרי הצער הזה שום דבר לא יכול היה לשבור אותי כי הייתי כל כך מרוסקת אך יחד עם זאת הכי מחושלת שיכולתי להיות. עזבתי את העבודה. נפרדתי לשלום ממסגרת של משרה מלאה שכל כך התרגלתי אליה והיה לי נוח איתה והחלטתי שאני חייבת לטפל בעצמי, בכאב שלי. להתמודד. חקרתי את הנושא בחיפוש אחר טיפול שיתן לי מענה לכל מה שקורה לי בלב ובראש ומצאתי את "מרכז חווה"- מרכז למשפחות אשר איבדו את היקר להן מכל – ילדם בכל דרך שהיא, בכל גיל אפילו אם חוו לידה שקטה. פעם בשבוע, שעה לעצמי בה דיברתי ופרקתי והבאתי את כל כולי ואת כל מה שלא יכולתי לבטא בקול לסובבים אותי. את חופשת הלידה שלי מיציתי במלואה. עד שהרגיש לי נכון ולא במסגרת הזמן "שהוקצב" לי או במסגרת מה שאנשים חשבו שנכון לי. הבאתי את אני החדשה שנולדה מהכאב הזה. למדתי אותה לאט לאט. היא הייתה שונה, מוזרה, זרה וחיבקתי אותה חזק אליי. הבנתי שאם אני רוצה לצמוח אני חייבת לקבל אותה כחלק ממני. אני חייבת להתמזג איתה. לא קל להשלים שמשהו קורה לי ואני כבר לא אותו אדם אבל עבדתי בזה, בחרתי ואפשרתי.

את הסביבה שלי לימדתי לקבל את מי שהפכתי להיות. שידרתי את השינוי שלי ואת הצמיחה שאני חווה ודיברתי באומץ על האובדן כחלק בלתי נפרד מחיי אך הוא לא שולט בי אלא חלק ממני ואני מתמודדת ולומדת ממנו בכל הזדמנות. חלק מכך היה להביא אותו לידי ביטוי בכתיבה, לספר על כך, על התובנות והמחשבות לכל מי שרצה לשמוע, לשתף במה שעובר עליי ולא רק בדברים הטובים גם בחלקים הפחות נעימים. הסביבה החלה לקבל את זה. הסביבה החלה ללמוד להכיל את זה ולחבק את האדם שמולה ללא שפיטה. ההפך, בהמון הבנה וקבלה.

כשעמדתי חזרה על הרגליים, קיבלתי החלטה לעזור לנשים במצבי. הבטחתי לעצמי לכל אורך הזמן שאם אוכל להרים אימא אחת ולהשיב לה את חייה עשיתי את שלי, אליאור שלי עשה את שלו. התחלתי ללמוד ולעסוק באימון וזה נתן לי דחיפה ענקית בדרך להחלמה האישית שלי ולרצון שלי לתת מעצמי למען נשים אחרות.

חשוב לי תמיד לומר שאני רק בן אדם... שעבר המון. אדם עם סיפור חיים כואב, הזוי, לא נתפס.
הרבה אומרים לי שאני חזקה.. מלאה בתעצומות נפש וגם לא פעם שמעתי את המשפט: אלוקים נותן לנו את הדברים שאנחנו יכולים להתמודד איתם... - לא בהכרח.

חזקה אני לא.. אני בן אדם בעל המון ניסיון חיים לטוב ולרע שגרם לי להתמודד בצורה הנכונה לי בכל שלב בו עברתי. למרות גילי היחסית צעיר, מרגיש לי לעיתים שצברתי ניסיון שכזה גם אם זה היה כפוי ולא רצוי, שגרם לי בכל יום לפרופורציה אחרת של דברים מסוימים וחישל אותי כך שהחוזק היה נרכש ודי סיגלתי לעצמי חוזקות שנולדו מניסיון זה.. חשוב לי להגיד, שזה לא היה רק בהתמודדויות כואבות וקשות.. כשהייתי חיילת למשל , הן בסדיר והן בקבע, ניסיון חיי תרם לי רבות לבניית האני שלי כמובילה, כעצמאית ואחראית, כדמות המעניקה דוגמא ומופת עם אג'נדה ברורה שחיה בלמידה ושיפור מתמיד.

בנוסף, לא תמיד אנחנו מסוגלים להתמודד עם המתנות שקיבלנו בחיינו. וזה בסדר. זה בסדר רגע להתרסק ולכאוב ולבנות את עצמנו מחדש.. זה בסדר לא לקבל הכל כמובן מאליו, זה בסדר להיות בן אדם.

אני גם נופלת לעיתים, כואבת בחלק מן הימים וצומחת בשאר.. הכל עניין של מי אני בוחרת להיות.. אני לעיתים מתרסקת כשאני מאפשרת לעצמי, לעיתים נשברת ומאבדת תקווה כשבא לי להרפות ולנוח... אני די חיה בין געגוע ועצב לתקווה ואופטימיות. החיים שלי רכבת הרים אחת גדולה שנעה בין מעלה ומטה אך אני הקטר ואני שולטת בה. יום יום. זה מה שהופך אותי לאדם שאני בצורה הכי אותנטית שיש.

אני מאוד משתדלת לסלוח לעצמי ברגעי שבירה.. להבין שזה בסדר ומותר לבכות ולהתפרק. זה לא אומר שאני חלשה או אבודה.. זה רק מחזק אותי בדרך למעלה, גורם לי להתמודד, לחוות את הכאב ולהניח לו כשאני בוחרת. אני נמנעת מלשפוט את עצמי וגם כשזה קורה אני משתיקה את אותו קול שופט ומגבירה את הקול הסלחן שנמצא בתוכי.

מכל דבר שחוויתי - למדתי, הסקתי מסקנות, בניתי לי תובנות אישיות, הבחנתי בין מה עוזר לי ותורם לי להמשך הדרך וממה עליי להיפרד. בכל שלב שכזה עצרתי ושאלתי את עצמי לאן אני רוצה להגיע – איזו תוצאה אני רוצה להשיג – לשקוע או לצמוח?

אני משתדלת להיות תמיד בעשייה, בצמיחה, בבחירה, באהבה. מאוד משתדלת להתחבר ולהקשיב לעצמי, להבין מה הצורך שלי כרגע, מנתבת את חיי כפי שאני רוצה בצורה הנכונה לי בעיניי ולא כפי שצריך או חייב. אני כל הזמן בוחרת ומאמינה גדולה בזכות הזו שניתנה לנו החופש לבחור- מי אני בסיפור הזה של חיי, מהו סיפור חיי ומתי ואיך לבטא את עצמי בדרך שתעשה לי טוב.
אני לא שוכחת לרגע להקשיב מסביבי, להסתכל וללמוד כל הזמן מהקרובים לי ומהרחוקים. מאפשרת לעצמי לשאוב כוחות גם מהסובבים אותי וניזונה מאהבתם. מאמינה גדולה שהכל צפוי והרשות נתונה ואם ניתן יחד, אחד עבור השני, הרי זהו ערך מוסף לשני הצדדים.
בשורה התחתונה, אני רק בן אדם וזה הכי בסדר שיש.

עידית אלה ערגס מאמנת להתפתחות אישית
054-2882721


תגובות גולשים:

הירשמי לניוזלטר

הסקר

אירוויזיון תל אביב 2019
יש לנו אחלה שיר- מינימום בחמישיה הראשונה
השנה , נשארים הרחק מאחור
מי צריך בכלל נצחון שנה אחרי שנה. העיקר שישי תיירים ושמח
אירוע חשוב לישראל בלי קשר לתחרות.

הצג תוצאות

התכנים הנצפים

 

מילות חיפוש: