חני בורנשטיין

רובנו מסכימים לכך שקיים פער בין האני הפנימי שלנו לבין מה שאנחנו משדרים החוצה. ברגעים של כנות, רובינו היינו רוצים לאפשר לאני הפנימי שלנו להתבטא ביתר חופשיות ולתפוס יותר מקום. כאשר האני הפנימי שלנו לא בא לידי ביטוי בצורה מלאה, כאשר המהות שלנו מוסתרת אין לנו יכולת לחוות שמחה וקבלה עצמית.
למרות התשוקה הפנימית שלנו להראות את עצמנו באופן מלא, רובנו משקיעים אנרגיה וסכומי כסף רבים על מנת לשכלל את התדמית שלנו. את החזות שלנו. חשוב לנו מה הלבוש שלנו משדר. מה הרכוש שלנו מביע. מה תנועות הגוף שלנו אומרות על עצמנו. אנחנו משקיעים כל כך הרבה חשיבה בניסיון להכתיב את הרושם שהחברה תקבל עלינו.
אנחנו מנסים לשנות את מראה הגוף שלנו, את צורת הדיבור שלנו, את סגנון ההליכה שלנו ועוד. כאשר מה שמנהל אותנו זה הרצון ליצור תדמית יותר טובה על הסביבה.
הצורך בתדמית מראה על בעייתיות בקשר שלנו עם המהות שלנו. בקשר שלנו עם עצמנו. בנוסף, העיסוק בתדמית החיצונית מראה על חוסר קבלה עצמית אמיתית. אנחנו לא אוהבים את עצמנו. לא שלמים עם מה שאנחנו. אנחנו פוחדים שהסביבה תגלה את המהות הפנימית שלנו, תגלה מי אנחנו באמת ולכן אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בניסיון להכתיב את דעת הסביבה ובניסיון לטשטש את מי שאנחנו באמת ולשדר משהו אחר.
כאשר אנחנו חיים בצורה כזאת אנחנו הופכים לרגישים לביקורת מצד הסביבה, אנחנו רגישים לשיפוטיות ולמילים שליליות, אנחנו חיים עם דימוי עצמי פנימי נמוך, אנחנו מתרחקים ממקור השלווה והקבלה הפנימי שלנו ומאבדים את היכולת לשמוח. אנחנו חיים בחוויה של בדידות רגשית וחווים נפילות רגשיות שמלוות בתחושת ריקנות וחוסר משמעות.
חשוב להבין כיצד ומדוע אנחנו עוטים על עצמנו תדמית. אם נתבונן בטבע, אנו היצורים היחידים שמנסים למצוא את המקום החברתי שלנו דרך תדמית, דרך ניסיון לעשות רושם. כולנו נולדנו כיצורים מהותיים. מחוברים לעצמנו, לרגשות שלנו ולתחושות שלנו. תינוק, לא מעניין אותו מה חושבים עליו וכיצד הוא נראה. הוא מחובר לעצמו ומבטא את עצמו באופן מלא. הן, את הצדדים היפים שבו והן את החולשות שלנו.
הבעיה מתחילה כאשר תינוק מבטא את עצמו בצורה מלאה, ובמקום לקבל תגובות של חום ואהבה מצד הקרובים לו הוא סופג קוצר רוח, כעס, ביקורת או אדישות. כתינוקות אנו מגיעים לעולם עם מספר צרכים הישרדותיים. אוכל, שינה, שתיה ועוד. בנוסף לצרכים הפיזים ההישרדותיים. אנו מגיעים גם עם צרכים הישרדותיים רגשיים. הצרכים שלנו הם חום ואהבה ללא תנאי, מגע ועוד.
כאשר תינוק חווה חסר באחד מהצרכים ההישרדותיים הוא חש איום על המשך הקיום שלו. תינוק אינו מבדיל בין אוכל, למגע. הוא צריך את שתיהם באותה המידה. תינוק יחוש ביטחון כאשר יחווה מלאות בכל צרכיו. כאשר חווה חסר באחד מהצרכים הוא חווה איום. פעמים רבות ההורים שלנו היו עסוקים בהישרדות כלכלית או רגשית. והשקיעו את הנתינה שלהם בתחום הצרכים הפיזים שלנו. לצרכים הרגשיים שלנו לא היה מענה. ןכאן נכנסו לחרדה. בתור תינוקות אנחנו תלותיים בסביבה שלנו. אין לנו אפשרות לשרוד בלעדי הקרובים לנו.
בחוויה שלנו, מה שמבטיח את ההישרדות שלנו זה, זה שאוהבים אותנו. אם אנחנו חווים חסר בצרכים הרגשיים שלנו. אין לנו חוויה שאנחנו אהובים ללא תנאי. וכאן, אנחנו נלחצים. אנחנו חייבים למצוא משהו שיבטיח את המשך ההישרדות שלנו. וכאן, זוהי הנקודה שבה אנחנו מפתחים תדמית. אנחנו משנים את הרצון שלנו שיאהבו אותנו לרצון שיצטרכו אותנו, מתוך הבנה, שם יצטרכו אותנו, אין סיכוי שינטשו אותנו.
אנחנו מדחיקים את הרגשות שלנו, נכנסים לשליטה עצמית, מנסים לרצות את הסובבים אותנו, בקיצור, אנחנו מתחילים לחיות את החיים שלנו לפי מה שאנחנו חושבים יתקבל הכי טוב בעיניי החברה. אנחנו מפסיקים לבקש ומתחילים לתת. אנחנו הופכים לבוגרים טרם עת. עסוקים בלחשוב על אחרים. על הצרכים של הסביבה ועל הרצונות שלה.
לאט לאט אנחנו מאבדים את הקשר עם עצמנו, אנחנו הופכים לאדם שאנחנו חושבים שיתקבל הכי טוב חברתית ולא מעיזים לפרוץ את המחסום הזה מפחד שהחברה תוקיע אותנו או תדחה אותנו.
אנחנו הופכים לבוגרים שעסוקים בתדמית שהם משדרים לסביבה, הופכים לבוגרים שלא מסוגלים ליצור קשרים אינטימיים ולשמוח באמת, אנחנו הופכים לאנשים בודדים כאשר כל העולם הרגשי שלנו הוא סוד. אנחנו לא מסוגלים לממש את המהות שלנו. אנחנו מסוכסכים עם עצמנו ומרגישים לא אהובים.
התחייבו להתפתחות אישית שלכם,
חני