חני בורנשטיין

רובנו מסתובבים בעולם עם סוד. עם סוד כמוס! והסוד הוא שאנחנו פשוט לא אוהבים את עצמנו. אנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו. את סוד הזה אנחנו לא מעיזים לשתף ולחלוק עם אחרים ואנחנו עושים הכל על מנת שהוא לא ידלוף החוצה. אנחנו מקיפים את עצמנו בטבעת של חשיבות עצמית ומונעים מאחרים להתקרב אלינו יותר מידי – שמא חס וחלילה ידעו עלינו משהו שאסור לאף אחד לדעת.
קבלה עצמית מלאה ואהבה עצמית – זה פשוט להסכים להשלים עם מה שאנחנו. בלי להילחם, בלי להיאבק, בלי להאשים ולבקר את עצמנו – להסכים להרגיש בעלי ערך וראויים גם כאשר איננו מושלמים ולמרות החולשות והחסרונות שלנו.
לכאורה לקבל את מה שאנחנו ולאהוב את עצמנו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. תתבוננו על תינוקות, האהבה שלהם לעצמם אינה נטולה בספק. היא באה לידי ביטוי בכל דרך אפשרית. הם לא נאבקים עם מה שהם, לא שופטים את מה שהם ולא מבקרים את עצמם.
אז אם כאשר נולדנו - קיבלנו את עצמנו בטבעיות, איך נוצר מצב של מיליארדי מבוגרים שלא אוהבים את עצמם, ופעמים רבות אפילו שונאים את עצמם?
בשביל להבין את זה חשוב להבין את המבנה החברתי שלנו בני האדם. בני האדם הינם יצורים עדריים. כשם שבטבע ההישרדות של בעלי חיים עדריים מחייבת את השתייכותם לעדר כך ההישרדות שלנו כבני אדם מחייבת את ההשתייכות שלנו לחברה. החברה הבסיסית שלנו זה משפחת המוצא שלנו.
כאשר תינוק מגיע לעולם, ההישרדות שלו מחייבת את השתייכותו לעדר, למשפחה שלו. ללא המשפחה אין לו סיכוי להמשיך לשרוד. הילד הוא תלותי במשפחה שלו באופן מוחלט. אם מקומו של הילד מובטח במשפחה הוא יחוש מוגן ובטוח. אם הילד יחווה חוסר ביטחון לגבי המקום שלו במשפחה הוא יכנס לפחד מאד גדול על המשך הקיום שלו.
הדרך הטבעית שלנו לחוש ביטחון במשפחת המוצא שלנו היא כאשר אנחנו חשים אהובים ללא תנאי. כאשר אנחנו מרגישים שכל כך אוהבים אותנו ולא משנה מה יהיה עדיין יאהבו אותנו יש לנו ביטחון מלא בקיום שלנו ואנחנו מרגישים בנוח עם מה שאנחנו.
אם לא הצלחנו לקבל את ההרגשה שאנחנו אהובים ללא תנאי. אלא הרגשנו שאהבת הקרובים שלנו אלינו היא מותנית בדברים אחרים כמו מצב הרוח של הקרובים שלנו. ההתנהגות שלנו. מצב הרוח שלנו – כאן אנחנו מתחילים להרגיש פחדים לגבי הביטחון ההישרדותי שלנו. בחוויה שלנו כילדים, אם לא אוהבים אותנו כמו שאנחנו בצורה מלאה – אין לנו את הביטחון שלא יזרקו אותנו. ואנחנו מתחילים לחפש אחר דרך שתבטיח את המשך ההישרדות שלנו.
אנחנו קולטים שמה שבעצם גורם לקרובים שלנו לא לאהוב אותנו זה תכונות מסוימות שלנו אות התנהגויות מסוימות שלנו. ברגע שאנחנו קולטים מהקרובים שלנו דחייה באותם תכונות או התנהגויות אנחנו רוצים לשנות את התכונות האלה ולהעלים אותם על מנת להבטיח את זה שהסביבה תהיה מרוצה מאיתנו. ובדרך זאת להבטיח את הקיום שלנו.
אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו לא בסדר ושמשהו בתוכנו לא טוב. אנחנו דוחקים את הרגשות האלה לתוך תת המודע שלנו כיוון שהכאב הנלווה להם גדול מאד ואנחנו מתחילים לנסות למצוא את המקום שלנו בחברה דרך זה שיצטרכו אותנו. אנחנו מפסיקים לחיות כמו שאנחנו רוצים לחיות אלא מתחילים לחיות לפי איך שמצפים מאיתנו או לפי איך שנראה לנו שמצפים מאיתנו. אנחנו מתחילים למדוד את מצב הרוח של הסביבה שלנו על מנת לקבל אינדיקציה כיצד לנהוג. בעצם אנחנו הופכים לחיילי שחמט במקום לשחקני שחמט.
אנחנו נכנסים לשלטיה רגשית, מפסיקים להביע חולשה, לא מאפשרים לאנשים להתקרב אלינו ולראות את הכאב שאנחנו חווים, אנחנו הופכים לאנשים יעילים שמתפקדים פונקציונאלית. אנחנו הופכים לרגישים לביקורת ולשיפוטיות ועוטפים את עצמנו בטבעת של תדמית על מנת להסתיר את חוויית החוסר ערך שלנו וטבעת של חשיבות עצמית על מנת להימנע מאינטימיות וקרבה.
מה עושים אם קצנו בסבל שמלווה בחוסר הקבלה העצמית שלנו? בסבל שמלווה בביקורת ובשיפוט המחמיר שלנו? בסבל שמלווה ברגשות האשמה ובתחושות חוסר הערך הפנימי שלנו?
בשביל לצאת לחרות נפשית אנחנו חייבים להתבגר רגשית. ברגשות שלנו אנחנו תקועים בגילאים צעירים מאד וזה חלק ממה שיוצר לנו כל כך הרבה קונפליקטים פנימיים.
בשביל להתבגר רגשית אנחנו מוכרחים להתחייב לתהליך של התפתחות נפשית. התבגרות רגשית נעשית כאשר אנחנו מסגלים לעצמנו את היכולת לחשוף את הרגשות הכמוסים שלנו, לחשוף את הפחדים והסודות שלנו ולהיות כנים לגבי הכאב שלנו.
התחייבו להתפתחות אישית שלכם,
יום נפלא!
חני