בי וומן » כתבות » כת פגומה

כת פגומה 

כת פגומה



, מדור: לייפסטייל
פורסם בתאריך: 07/12/2010

דניאלה חשבה על זה כמעט שבע שנים, ובסוף, ברגע שניצוץ הרגש האחרון שלה עבר לאוטומט, היא קיבלה את ההחלטה. בגיל שש היא חלמה להיות צרכנית נלהבת של שמלות לבנות. בגיל שלושים ושש היא התחילה לתת אש לכאלה שמבקשים אהבה ומוצאים אותה אצל ילדות גדולות, תמורת כמה שטרות ושתיקה.
הבושה ממנה והלאה. במשך שנים היא הייתה מחוברת חזק לקבוצת ענק שמגלגלת מיליארדים על חשבון המצוקה של אנשים שלא מצליחים לישון, שהפסיקו לישון, שצריכים גלולות כשהם רוצים לתקשר, שלא ערים. היו להם המון מילים להסביר לה שהם היחידים על האדמה הזאת שיכולים לעזור לה ולאנושות. תמורת כמה שטרות וחומה של אטימות ומכונות משומנות במקום רגש.
אלא שגם בתוך התעשייה המשומנת של האנשים שיודעים לצעוק חזק על החיים, בתוך חדרים מוארים במסכי וידיאו מהבהבים בטירוף מגובים ברמקולים ענקיים כדי שלא יהיה ספק לאופי שטיפת המח. חזק ומהר. עוצמתי ומושחת, אללה הוא אכבר. אנחנו נשנה את העולם. אנחנו נביא את האושר אל האדמה. אנחנו נגאל אתכם משעבוד הלופ המנטאלי המסחרר ששולט על חייכם. אתם תרפדו אותנו בנהרות של שטרות, ואנחנו נעשה ככה שיותר לא תהיו לבד. אף פעם. אלא שכשדניאלה חיסלה את המטבע האחרונה בקופת החיסכון שלה, וכשמנהל הבנק שלח אותה להשיג פתרונות במקום חיוכים, וכשהיא הבינה סופית שהגאולה לא תבוא מהכת המטורפת של מזוגגי העיניים, אלא אם כן היא תשיג את הסכומים המתאימים, היא יצאה לרחוב והסתכלה סביב.
לא כאב בלב. לא נרמס הכבוד. לא הושחת שמה הטוב. היא החליפה אותו למשהו ססגוני עם טעם של ערים גדולות זרות, זה לא אומר עליה כלום. על הבטן, על הצד, על הגב, במכונית, כמו בסרטים, עם סטיות, בלי סטיות, עם משאית דוהרת לקראת הגיהינום, דניאלה השיגה את השטרות החסרים. ארבע פעמים בשבוע. קלי פאקינג קלות.

כשהיה לה את הסכום הדרוש, היא רכשה ג'יפ נוצץ, ישר מהיבואן, ודהרה איתו אל הבניין המתפורר של משכן מזוגגי הרגש, למען יראו וייראו, ואמרה לאישונים המתרחבים שלהם שהיא כבר לא זקוקה לכסף שהשקיעה שם ללא תמורה. שהם יכולים להשאיר אותו אצלם, שהיא מבינה את האחיזה הרוחנית שלהם בניירות ירוקים וכתומים, והשאירה להם את כרטיס הביקור החדש שלה – לניקיון פנימי אמיתי בוא אל דניאלה. אני יודעת מה אתה צריך בדרך אל האושר.

בערב החג היא התקשרה אלי וסיפרה לי את כל הסיפור הזה. היא העירה אותי משינה, ובפחד גובר האזנתי לסיפור שלה בחוסר אמון מוחלט. לא הפרעת אישיות, לא זינוק מתוך הדעת, לא אחיזה בתפקיד ההישרדות שלימדו אותה כל כך יפה בחדרים המסריחים מיוהרה. היא לקחה את ההחלטה שלה. שבע שנים זה לקח לה ובסוף היא החליטה. לבשה את החיוך הכי גדול שלה ויצאה לשחק עם הגוף ולרקוד עם אנשים שרוצים לזוז מהחיים שלהם. היא הציעה לי לבוא גם. לראות. מה אכפת לי. מה יש לי להפסיד. גם ככה אין לי עבודה עכשיו. גם ככה אני לחוצה בכסף, לא? גם ככה אין לי חתן, נכון? גם ככה אני עושה את זה בחינם, טיפשה.

איזה מזל שאני לא כל כך טובה בלעשות טוב ונעים בגוף. איזה מזל שאני יודעת רק לדבר על זה בלי הפסקה.
נזכרתי בלילות שהייתי עומדת איתה באולם הענק ההוא והיינו צועקות אל פסל הברונזה של הגורו החזק שלנו: לנצח או למות בניסיון!! אללה הוא אכבר!!
נזכרתי איך הלב היה מפרפר בהתרגשות. איך הצמרמורת רעדה לנו בכל הגוף. איך התקווה הייתה מטפסת אל הגרון. איך רצינו את האור.
איך הוטחנו בבום אל האדמה כשכדור הבדולח התנפץ לאלפי רסיסים מטורפים שכיסו לנו את החיים.


תגובות גולשים:

הירשמי לניוזלטר

הסקר

בהלת הקורנה
ביטול הלימודים ו המשק מוצדקים- אין ברירה
הגזימו עם הפניקה - בסך הכל וירוס
הזדמנות נהדרת לפסק זמן וחישוב מסלול מחדש
פחד אלוהים- סוף העולם הגיע

הצג תוצאות

התכנים הנצפים

 

מילות חיפוש: